עולם של שקרנים. למה שאדם יסתכל ככה על הסביבה?

מוסר עבודה – לפרשת ויצא

בפרשתנו מסופר על יעקב שבמנוסתו מאחיו - עשו, מגיע למקום חדש - לחרן. הוא מגיע לשדה ורואה שלושה עדרי צאן רובצים סביב הבאר בעיצומו של יום. בהקבלה לימינו, הוא רואה אבטלה בצהרי היום. התופעה מקוממת אותו, והוא פונה אל הרועים ומוכיח אותם, לא לפני שפונה אליהם ושואל: 'אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם'.

צדיקים מואסים בעוול

בראש ובראשונה, לפני שהטיף להם על שאינם משקים את הצאן, בירר מהיכן הם. יעקב דן אותם לכף זכות, שמא הגיעו ממקום רחוק מהבאר ועדיין לא משקים את הצאן, משום שעייפים מהדרך, או שסיימו את יום העבודה, ולא יוכלו לרעות עוד, וממתינים לצאת לדרך לשוב לביתם. משהשיבו לו שהם מחרן, אומר להם יעקב בתמיהה: "הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה, הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ".

חז"ל מבארים את דבריו: "אמר להם: אם שומרי שכר אתם, הן עוד היום גדול וחייבים אתם לרעות את הצאן, ואם שלכם אתם רועים, לא עת האסף המקנה, מיכן לאדם חשוב שהולך למקום אחד ורואה דבר שלא כהוגן, שצריך למנעם ואל יאמר שלום עלי נפשי" (פסיקתא זוטרתא).

צדיקים מואסים בעוול, יעקב לא היה יכול לראות שהרועים עושים עוול עם אדוניהם. יעקב לא הבין את פשר התופעה של ההתכנסות סביב הבאר באמצע היום ואמר להם: 'הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל', כלומר אם שכירים אתם, לא שלמתם פעולת היום, ואם הבהמות שלכם, אף על פי כן לא עת האסף המקנה. יעקב אינו יכול לסבול את התופעה שמסבה נזק רב למעביד, ומוכיח אותם על אי ניצול הזמן.

אתה ידעת את אשר עבדתיך

יעקב משתקע אצל לבן ולאחר חודש של "אירוח" מסכמים על שכר – עבודה של שבע שנים בצאן, ובהמשך שבע שנים נוספות. לאחר לידת יוסף רוצה יעקב לשוב לארצו, אך לבן מפציר בו לשנות את תוכניותיו, תוך הבטחות מפליגות על שכר גבוה.

יעקב נושא נאום, שבו מפרט את מסירותו לעבודה. הוא אומר: "אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ", ובהמשך חוזר על דבריו ואומר: "אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ וְאֵת אֲשֶׁר הָיָה מִקְנְךָ אִתִּי". במילים אלו ביקש יעקב להדגיש ללבן, שלא יזקוף את ההצלחה בנכסיו, הודות לדרך המקרה או המזל. עליו לדעת שההצלחה נזקפת לעבודתו המסורה של יעקב, שהיתה בבקיאות ובהשתדלות מרובה. את התוצאות ניתן לראות בקלות, בכמות הצאן שגדלה בצורה משמעותית, מאז החל יעקב לרעות את צאן לבן.

בדבריו שם יעקב דגש על תוספת השכר שמגיעה לו, נוסף לשכר של ארבע עשרה שנות עבודה אצלו. יעקב סבר שמגיעה לו תוספת כגמול על שני דברים: א. שכר מיוחד, שכן 'אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת עֲבֹדָתִי', שלא עבד עבודת שכיר רגילה, אלא עבד ביום ובלילה, כפי שאמר לו: "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה". ב. "וְאֵת אֲשֶׁר הָיָה מִקְנְךָ אִתִּי", שעבד באמונה, והתייחס לצאן כאילו רועה את צאנו שלו. במילה 'אִתִּי' הדגיש יעקב את מסירותו לרעיית הצאן, שלא היו שלו, אלא רכוש לבן.

הפוסל במומו של חברו – במומו פוסל

בשיא דבריו, לצד הדגשת מסירותו, קבל יעקב על החלפת משכורתו ותנאי עבודתו פעמים רבות. הוא אמר: "זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים".

אמנם בבית לבן יעקב היה רק חודש אחד, כשהגיע אליו, כפי שכתוב 'וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים'. בשאר הזמן התגורר יעקב בשדות ואוהלים, כשרעה את צאן לבן. בכל העת הזו הוא כלל לא היה בבית לבן, כפי שתיאר ברגישות רבה: "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה".

לאחר שהוכיח בארוכה את נאמנותו ללבן ועבודתו המסורה, לקראת סיום דבריו, הוסיף יעקב הערה חשובה על שלבן חשד בו. יעקב רמז לו, שהחשד מגיע מעצם היותו (לבן) איש עול ומרמה, כפי שאמרו חז"ל "וכל הפוסל... אמר שמואל: במומו פוסל" (קידושין ע ע"א).

יעקב מלמד אותנו מהו 'מוסר עבודה', וכיצד יש לפעול בעבודה יסודית, תוך הקפדה שלא לגזול את זמנו של המעביד.