תפילה במניין נגד משרת החלומות. ושלמה שעומד באמצע

"אני מצטער", אמר שלמה בקול נחוש, "על תפילת שחרית במניין אני לא מוותר". מולו ישב המראיין, מנהל בכיר בחברה מצליחה, וגבותיו התרוממו בהפתעה. המשרה הייתה מושלמת – שכר גבוה, תנאים מעולים, אפשרויות קידום - הכול, חוץ משעת תחילת העבודה: שש בבוקר, שמשמעותה הייתה ויתור על תפילה במניין.

לא מזמן השתחרר שלמה מהצבא, כשבליבו עדיין מהדהד הנס המופלא – הצלתו מפיגוע ירי קטלני. אחרי שהכדורים שרקו מעל ראשו, והבין את גודל הנס, שלמה נָדַר נֶדֶר: "אני שם כיפה ולא מוותר על תפילה במניין!" עכשיו, מול ההזדמנות המקצועית המפתה, עמד שלמה במבחן אמונה. "דע לך", חייך המראיין, "שאמנם אני בלי כיפה על הראש – אבל אני מבין אותך. במקרה גם הבת שלי חזרה בתשובה, וגם היא כמוך – לא מתפשרת".

אבל למרות המילים החמות, למנהל שעמד מול שלמה לא היו הצעות יותר טובות בשבילו. "אתה נראה לי בחור הגון אבל אני מצטער מאוד. שיהיה לך בהצלחה", בירך אותו המנהל והשניים נפרדו לשלום. שבוע חלף. בריאיון אחר, במשרד אחר, האירו פניו של שלמה כששמע: "אני רואה שאתה אדם דתי. אז אני רוצה שתדע שאצלנו מתפללים שחרית במניין בשש וחצי, ורק אז מתחילים לעבוד". ההשגחה הפרטית הובילה אותו למקום המושלם.

"ברוך ה'! זה בדיוק מה שרציתי!" חצי שנה חלפה במהירות. שלמה כבר ניהל צוות עובדים. באחד הימים, פנה אליו עובד אחר: "יש לי אחות, חוזרת בתשובה כמוך. אתם חייבים להיפגש!" הפגישה הראשונה הייתה קסומה – שני לבבות שמצאו זה את זה בדרך התשובה. אבל ההפתעה האמיתית חיכתה בביקור הראשון בבית הוריה. "אתה?!" קרא שלמה בתדהמה כשראה את אבי הכלה – אותו מראיין מהריאיון הראשון. "אתה?!" השיב האב בהתרגשות. "ילדיי היקרים" אמר האב בעיניים דומעות, "לפני פחות משנה דחיתי את שלמה כי לא היה מוכן לוותר על תפילת שחרית.

היום, הקב"ה מביא אותו כחתן לביתי. ומי יודע?" הוסיף בחיוך נרגש, מצביע על ראשו החשוף, "אולי בקרוב תראו גם אותי בבית הכנסת". ליבו של שלמה התמלא הכרת תודה. הוא נזכר באותם רגעים מפחידים בצבא, בנדר שנדר, ובדרך המופלאה שבה הקב"ה הוביל אותו – דרך מסירות הנפש על התפילה – אל האושר האמיתי.