מי שמדבר בשפה של כסף - ככה צריך לדבר איתו

לאחר שנפרד מלבן חותנו, בסוף הפרשה הקודמת, ממשיך יעקב בדרכו לארץ ישראל.

לאחר עשרים ושתיים שנים שלא התראו, הסתפק יעקב האם עשו שינה את יחסו כלפיו, האם שכח את שנאתו. כדי לצאת מהספק שלח מלאכים, "שיפזרו את העננה".

יתכן שראוי יותר היה שיעקב ילך בעצמו, אולם הוא לא יכל לעזוב את נשיו והטף וללכת לארץ שעיר, ועל כן שלח שלוחים. יעקב זכר היטב את שנאת עשו אליו, ונמנע מלהזכיר לו את העבר. הוא רצה בכל מאודו למנוע עימות ומלחמה עם עשו, וניסה לפייס אותו, ולכבד אותו. הוא שלח אותם כשלוחים לבשר בשורה טובה. הוא תידרך אותם ביסודיות וירד לפרטים הקטנים ביותר בתשומת לב רבה.

יעקב הורה לשלוחיו מה לומר לעשו, ואיך לדבר איתו. הוא אמר להם: "כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו: כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב...". המילה 'לֵאמֹר' (שעל פניו נראית לכאורה מיותרת) מלמדת שאמר להם: 'כֹּה תֹאמְרוּן', כך תדברו עם עשו ואנשיו כשתפגשו אותם, 'לַאדֹנִי לְעֵשָׂו', קראו לו אדון ותאמרו לו שיעקב ציוה אתכם לדבר איתו ולקרוא לו אדון, ולא מדעת עצמכם אתם מתייחסים אליו כך. גם כשתדרך אותם הקפיד להוסיף את המילה 'לַאדֹנִי', משום שרצה להרגילם, כיצד לדבר עם עשו, והזהירם שאפילו כשלא מדברים איתו בפניו, מזכירים אותו רק בדרך כבוד. מסיבה זו גם הוא התייחס אליו בדרך מכובדת, אף שלא בפניו. בהנחיות שהעביר לאנשיו ניתן להבחין בדקדוק הרב ובהקפדה על כל מילה שיאמרו (או שלא יאמרו...). גם כשדיבר עם אנשיו עמד על חשיבותה של כל מילה. והטעם, כדי לפייסו ולא להיגרר עימו למלחמה.

עד כאן דברי הפיוס והריצוי שבהם נקט מובנים, אולם הוא הוסיף עוד שני פרטים שכלל לא ברור מדוע התבטא כך. א. "וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר: עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה". כפי שראינו יעקב דקדק מאד בלשונו, אם כך לשם מה לציין לעשו שהוא התגורר אצל לבן? מה החשיבות בפרט זה? 

ב. "וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ". מדוע הוסיף את שלוש המילים האחרונות, שנראות לכאורה מיותרות. ה'ספורנו' מבאר את המילים 'למצוא חן בעיניך', וכותב: "כי אין ספק אצלי שתשמח על היות לי עושר וכבוד. ואמצא חן בעיניך, כשאבשרך בזה". נוכח דברים אלו תמיהתנו גדלה עוד יותר, הרי יעקב חשש שמא אחיו רוצה להרגו. האם זו הדרך שבה יש לנהוג בעת הזו, כלפי מי שרוצה להרגו?

יעקב ידע שעשו מגיע לקראתו כשהוא טעון וכועס. כדי שלא להילחם אתו, הוא מעדיף לנקוט בדרך שונה, בהידברות. ראשית פתח ב"ריכוך" במטרה להפיס את דעת עשו אחיו ואמר לו: לא התקיימה בי ברכת אביך. ואם תתמה מהיכן יש לי עושר ונכסים, הרי שהתשובה טמונה בהיותי אצל לבן דודנו, אילו הייתי מתגורר אצל מישהו אחר, נכרי, לא היה לי מאומה. דברים אלו היו חלק מ והפיוס. יעקב רצה לרצות אותו, שלא יקפיד עליו, על שלא בא לראותו ולהקביל את פניו במשך עשרים שנה, והסביר לו שהיה שכיר אצל לבן, שגם הוא מכיר אותו כקפדן. לבן הארמי לא נתן לו רשות להתבטל ממלאכתו וללכת אל עשו לראותו, ולכן אמר לו: 'עִם לָבָן גַּרְתִּי'.

יעקב עבר לדבר בשפתו של עשו, שהעריך כסף וכבוד, לצד הערצה של הכוח. לכן שלח אליו 'מלאכים ממש' ש'יסבירו' לעשו בשפה שמבין (מכות, לפי המדרש) שהם עובדים בשליחות יעקב ומכבדים רק את מי שאדוניהם, יעקב, מורה לכבד.

נוסף לכך הציע לו דורון מכובד ויקר ערך, כפי שסיפר לעשו: 'ויהי לי שור וחמור', כאומר: כל מה ששלחתי לך זה רק 'טעימה' ממה שבאמת יש לי. ומנקודה זו אפשר להתחיל את המו"מ. יתכן שעשו ימשיך לכעוס עליו, אבל תהיה כאן 'מציאת חן', עשו יפנים שהוא לא הולך לקראת 'איש תם יושב אוהלים', אלא צועד לקראת בעל עוצמה וכוח ועליו להתייחס ברצינות.

כדי שהזולת יבין, יש לדבר אתו בשפה שנוגעת לו בלב. לעיתים מה שמדבר אלינו כלל לא משדר אל העומד מולנו.