לקראת שבת
השבת נקרא את פרשת מִקֵץ.
במהלך הפרשה, מסופר שיוסף פוגש לראשונה לאחר 22 שנה, את אחיו בנימין - האח שלא היה לו כל חלק במכירתו.
וזהו התיאור המופיע על מפגש זה: "וַיִשָֹא עֵינָיו וַיַרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמוֹ... וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו, וַיְבַקֵש לִבְכּוֹת. וַיָבֹא הַחַדְרָה וַיֵבךְּ שָמָה. וַיִרְחַץ פָּנָיו וַיֵצֵא. וַיִתְאַפַק...".
יוסף - בא לו לבכות מרוב התרגשות, אך הוא מתאפק לכמה שניות, הולך לחדר ושם בוכה. רוחץ את פניו ויוצא שוב לאחיו ומתאפק מלבכות.
הרב *צבי כהנא* זכרונו לברכה - בסיפרו "קב ונקי" אומר, שיוסף בהנהגותו זו, מלמד אותנו שישנם זמנים ומצבים שהשכל צריך לגבור על הרגש.
זו לא בושה לבכות!
אך יחד עם זאת צריך לדעת, שלמרות הרגשות העצומים הגואים ומסתערים על האדם, עדיין השכל הוא זה שצריך לשלוט ולנהל את האדם ולהובילו למטרה הרצויה.
אדם חכם ובוגר, אינו מניח לרגשותיו, חזקים ככל שיהיו, וצודקים ככל שיהיו, לנהל אותו. רק השכל הוא המדריך!
יוסף - ודאי שלא התבייש לבכות בפני אחיו!
אבל יוסף, באותם רגעים חשב שכרגע זה לא הזמן המתאים שהוא יבכה לפני אחיו, ולכן הוא מתאפק כמה שניות, והולך לחדרו לבכות שם.
וגם כאשר הוא חוזר אל אחיו, ועדיין ריגשותיו הומים אצלו בחוזקה, מתארת לנו התורה "ויתאפק".
במהלך החיים, מזדמנים לנו אירועים שהרגשות בתוכנו גורמים לנו לבכות או גורמים לנו להתנהג בהתנהגות המוּנעת מהרגש ולא מהשכל.
כאנשים בוגרים, עלינו להשליט את השכל על הרגש, ולדעת מתי לבכות וכיצד להגיב ולהתנהג.
שבת שלום, וחנוכה שמח ומאיר,
ויהי רצון שבקרוב ממש נתמלא ברגשות של שמחה עם שיחרור כלל החטופים וחזרתם לחיק משפחתם.
הרב אריה לוין, תל אביב.