מילה אחת שמשנה חיים - מילד עזוב למנהיג קהילה

"הייתי גר אז בעיר קטנה. ליד ביתי, היה בית כנסת שבימי החול הגיעו אליו בקושי עשרים מתפללים.
אבל בשבתות – גדוש עד אפס מקום.

באותה תקופה התחיל להגיע לבית הכנסת בחור חדש. אחרי שכל המתפללים היו ממהרים לביתם לעשות קידוש ולסעוד סעודת שבת, הוא היה נשאר; עומד ליד הפרוכת ומתפלל בדבקות שמזכירה את רגעי תפילת נעילה הקדושים ביותר. באחת השבתות החלטתי לגשת אליו.
'אני כל כך מתרגש לראות את התפילה שלך. הרי אתה יכול ללכת הביתה, אבל אתה בוחר לא להיפרד כל כך מהר מביתו של ה' יתברך.
אני משוכנע שאתה עושה נחת רוח לבורא עולם'. ואז... הוא התחיל לבכות.

'כשהייתי קטן אבא שלי נפטר, ומעולם לא היה מי שייקח אותי לבית הכנסת, ולא היה מי שיראה לי מה זה סידור. לכן, כשכולם עומדים ומתפללים, אני פשוט מעביר דפים ומחכה שכולם ילכו הביתה, כי זה הרגע שלי לדבר עם אבא שבשמיים'
הוא המשיך: 'לאחרונה השתחררתי מהצבא והתחלתי לחפש את בורא עולם'.

התרגשתי מאוד. 'גם אני עברתי את אותו הדבר', אמרתי לו. 'וגם אני בשנה שעברה מאז שהשתחררתי מהצבא הייתי עקשן מאוד ורציתי להתקרב לבורא עולם!' מאותו הרגע, קבענו ללמוד יחד פעמיים בשבוע: במשך חצי שנה למדנו הלכות תפילה, הלכות ברכות והלכות שבת. עד שבאחד הימים אמרתי לו שאני עובר דירה, ומשם דרכינו נפרדו. הקשר נותק.

חלפו 20 שנה מאז. יום אחד, תוך כדי עבודתי, חיפשתי תפילת מנחה ובמקרה הגעתי לאותו בית כנסת שלא הייתי בו מאז שעברתי דירה. זה היה מרגש: כל המבנה שופץ, וכמות האנשים – עצומה. שיעור הגמרא שלפני תפילת מנחה הסתיים בדיוק, ואני התיישבתי לא רחוק מהרב.

לפתע הרב הרים את ראשו מדף הגמרא, והבחנתי בפנים מוכרות. 'זה אתה?' הוא הביט לעברי ושאל. לא האמנתי! התחבקנו והתרגשנו. 'בזכותך זכיתי בחיים חדשים', הוא אמר לי. 'גם אחרי שעברת דירה, נשארתי עקשן כמו שלימדת אותי. נכנסתי לישיבה והיום אני הרב של בית הכנסת שבו עמדתי לפני 20 שנה כשלא ידעתי לאחוז בסידור תפילה'.

ואז הוא הודיע לי: 'מחר, בעזרת ה', בשעה 12:00 בצהריים, מתקיימת ברית מילה לבני היקר, ואתה תהיה הסנדק שלו'. כוחה של מילה טובה".