מה דינו של מי טעה בברכת הברקים?

לכבוד היקר והנעלה, שלום רב!

נשאלת השאלה אודות מי שבירך בטעות על הרעמים או הברקים "שהכול נהיה בדברו": האם יצא ידי חובה?
בשו"ת יביע אומר (חלק ח') נשאל גם כן על מברך "שהכול" על ריח טוב של בשמים, והאם יצא במקרה כזה ידי חובה. שם הביא מחלוקת ראשונים ואחרונים בסוגיה זו.

דעת ה"בית יהודה", ה"מגן גיבורים" ועוד היא, שאם בירך "שהכול נהיה בדברו" על הריח – לא יצא ידי חובה. מנגד, דעת ה"עולת תמיד" היא שאם בירך "שהכול" – יצא.
וכן נראה פשוט, שהרי כלל נקוט בידינו: "על כולם, אם אמר 'שהכול' – יצא". ואין לחלק בין מיני מאכל ומשקה לבין מיני ריח בשמים. אדרבה, קל וחומר הוא:
אם על אכילה ושתייה – שהנאתן מרובה – יצא ידי חובה, כל שכן הנאת הריח, שהיא הנאה מועטת, שיצא.

וכך כתב ה"משנה ברורה":

"אם בירך 'שהכול' על הריח, דעת איזה אחרונים שבדיעבד יצא. דלא עדיף ריח, שהנאתו מועטת, מאכילה ושתייה, שהנאתן מרובה, ואף על פי כן, אם בירך על הריח הטוב 'שהכול' – יצא. ודעת ה'מגן גיבורים' שאפילו בדיעבד לא יצא, שאין זה מטבע שטבעו חכמים בברכות. ולא נתקנה ברכת 'שהכול' אלא על אכילה ושתייה".

והשיב על דבריו ביביע אומר, שאין זה שייך כאן הטעם של "שינוי במטבע שטבעו חכמים בברכות". על כן פסק שבדיעבד יצא, וכפי שכתב ה"פרי מגדים" ועוד פוסקים.
סיכם שם את הכלל:
"ספק ברכות להקל", ובדיעבד, אם בירך "שהכול" על ריח – יצא.

עם זאת, כל זה נאמר דווקא בדבר שיש בו הנאה, כגון ברכת הריח. ואף על פי שהיא הנאה מועטת, כאמור, אין ללמוד מכאן לברכות הראייה, לברכת הרעמים והברקים וכיוצא בזה.
בברכות אלו, אם בירך "שהכול" – לא יצא ידי חובה. זאת משום שברכת "שהכול" נתקנה על הנאה, והיא ברכת הנהנין. ואף הנאת הריח, שאינה ודאית אם נחשבת הנאה, הותרה רק מחמת הכלל של "ספק ברכות להקל".
אך ברכת הרעמים והברקים, אם בירך "שהכול" – לא יצא ידי חובה.

נלקח ממגזין ערוץ 2000 בשם הראשון לציון הרב יצחק יוסף שליט"א.