הפסק המפתיע של הרב: "במקרה כזה – מומלץ לשקר!"

שאלה:
האם מותר לומר שאני לא מחמיר איזו חומרא, או שיש בכך איסור שקר? ובאיזה אופן אסור לי לשקר?

תשובה:
אם האדם משקר כדי שלא ייכשל בגאווה, ועל כן מפני ענווה הוא משקר – קדוש ייאמר לו.
אך אם שואלים אותו שאלה, "האם אתה עושה דבר מסוים" שהוא הלכה, אסור לאדם לשקר ולומר שאינו עושה את ההלכה מפני ענווה.

בתלמוד הבבלי, מסכת בבא בתרא, מסופר כי בשנות הבצורת היה רבי יהודה הנשיא פותח את אוצרותיו ומזמין את תלמידי החכמים להתפרנס משם. פעם אחת נדחק פנימה רבי יונתן בן עמרם, אחד מתלמידיו ומחכמי המשנה.
רבנו הקדוש, שלא זיהה את תלמידו, בירר אם הוא תלמיד חכם, ורבי יונתן השיב שלא. עם זאת, ביקש רבי יונתן שיפרנס אותו כמו שמפרנסים "כלב". רבי יהודה הנשיא הסכים להכניסו, אך אחרי כן הצטער שהביא מפתו לעם הארץ.

הרי מבואר שמותר לשקר מפני ענווה, או מפני שאינו רוצה להשתמש בכתרה של תורה. שהרי כששאל אותו רבי אם למד, ענה על הכל "לא". הטעם לכך הוא שלא רצה להיכנס לחשש גאווה חלילה. ואפשר שעשה כן גם מפני שלא רצה ליהנות מכתרה של תורה.

ובאמת, אחר כך מצאתי שכן ביאר ה"בן יהוידע", שאפשר שטעמו ששינה מפני שלא רצה ליהנות מכתרה של תורה, שעונשו חמור מאוד.

ואכן כך מפורש בדברי חז"ל במסכת בבא מציעא, שבשלושה דברים מצוי שהחכמים משנים בדבריהם: מסכת, פוריא ואושפיזא.
מבואר שם שלושה טעמים שמותר לשקר בגללם: ענווה, צניעות (דרך ארץ) וכדי למנוע נזק מהזולת.
וזאת ממש כמו שנהג בעצמו רבי יונתן בן עמרם, שהתנהג בענווה גדולה. וכן כתבו התוספות שם לבאר שהוא מפני ענווה.

עוד מוכח כן ממעשה דרבי יהושע בן לוי ומלאך המוות במסכת כתובות, שכאשר ראה את רבי שמעון בר יוחאי, שאל אותו האם נראתה הקשת בימיו.
וידע שאם יענה בחיוב, יוטל ספק בגדולתו – ובכל זאת השיב שכן. הרי מבואר דרבי יהושע בן לוי סבר שמותר לשקר מפני ענווה.

ומצאתי שכן פסק מרן הראשון לציון שליט"א ב"ילקוט יוסף", שמותר לשקר מפני ענווה ולהסתיר מעשה חסידות.