לא לזלזל בכסף. זו הייתה זהירותו המופלאה בענייני ממון של אחד מגדולי הדור

אחת המידות הבולטות אצל רבינו בעל ה'שבט הלוי' זצ"ל הייתה הקפדתו לבל יאחרו חלילה את תשלום שכרם של הפועלים או עובדי הישיבה. רבינו עמד על כך בכל תוקף והיה מעורר ומזרז את שומעיו על חובת הזהירות בקיום מצות "ביומו תתן שכרו". רבינו היה מספר בנושא זה על זהירותו של האר"י הקדוש במצווה זו, ובאחרית ימיו ציין פעם לפני בני הישיבה כי כבר 63 שנים מעת הקמת הישיבה שלא איחרו בה את המשכורות לעובדים.

רגיל היה לחזור על המובא בספר אגרא דפרקא בשם הרה"ק רבי מנחם מנדל מרימנוב זי"ע, כי מה שאנו רואים לפעמים ילדים "המתמידים בלימוד תורתם ומתפללים בכוונה וכו' ומיישרים אורחותיהם, ואחר כך כשמתגדלים מתהפכים ח"ו במידות גרועות ומבטלים התורה והתפילה וכו', הוא על שאבותיהם האכילו אותם ממון גזל שסיגלו על ידי משא ומתן שאינו באמונה". כן היה מרבה לצטט את שנאמר משמו של הגר"א, כי בית שבקורותיו נמצא מסמר אחד גזול, כבר אי אפשר להצליח בו בלימוד התורה.

קפידא מיוחדת הייתה לו לרבינו, שבבואו להתרים כספים עבור הישיבה אצל נדיבי העם, מעולם לא נקב בסכום כלשהו, גם כאשר היה נשאל כמה ראוי לתת. ככל הנראה חשש שמא לבו של הנותן אינו שלם עם הסכום מכל סיבה שהיא, ונמצא שגורם הוא לכספי צדקה להיגבות שלא כדין.

מעשה היה באחת הפעמים בהן נסע רבינו לחו"ל בימים ההם, ומלאכת אסיפת הכספים עלתה במאמצים רבים, כשרבינו עומד לחזור לארץ ישראל עם סכום פעוט למדי. אחד מהתלמידים שהבחין בכך ניגש עם צ'ק חתום, ואמר לרבינו כי מוכן ומזומן הוא לרשום כל סכום שיידרש ממנו. אמר רבינו כי אינו יכול לנקוב בסכום מאחר ואיננו יודע את מצבו הכספי. התלמיד השיב: 'אף על פי כן'. הוסיף רבינו והתריע בו כי "צריך שיהיה כיסוי לצ'ק", התחכם הלה והשיב כי סמוך ובטוח הוא שרבינו בכוח תורתו ידאג שיהיה לכך כיסוי, והוסיף וסיפר כי מעשה מעין זה אירע אצל הרה"ק מסאטמאר שהבטיח פעם לתלמיד כי באם ייתן צדקה יתעשר. נהנה רבינו מתשובתו המחוכמת, אך עדיין סירב לנקוב בסכום. לבסוף רשם הלה סכום גדול מאוד והגישו לרבינו. כעבור תקופה שרתה לפתע הברכה בעסקיו ובאורח פלא הוא זכה לעשירות.

עוד היה מקפיד רבינו שלא ליהנות בשום אופן מכספי הישיבה ומכל דבר השייך לישיבה. ואם אירע שהיו זקוקים בביתו לדבר מסוים שהיה שייך לישיבה, משלם היה על אתר את מלוא הסכום, כשבדרך כלל נוהג היה להוסיף על התשלום. אירע פעם שזרם החשמל בבית רבינו נותק, בשל תקלה שתיקונה ארך מספר ימים. בחורי הישיבה כשנודע להם על התקלה, משכו כבל חשמלי מבניין הישיבה וחיברוהו לביתו, על מנת לספק עבורו חשמל חילופי. משהבחין בכך רבינו, הורה על אתר להסיר את הכבל, ומיאן בתוקף להשתמש בממון השייך לישיבה.

כיוצא בזה, היה נזהר ושומר מכל משמר לבל ישכנו בביתו כספים של הישיבה, עד שכאשר היו מתקבלים אצלו לפעמים תרומות עבור הישיבה מאנשים שפקדו את מעונו, היה ממהר לשלוח את הכסף להנהלת הישיבה. משנשאל פעם על הנהגה זו, מדוע הוא כה חרד על כך וכי מה יקרה אם ימתין לשעה נוחה יותר, השיב רבינו: "אני מבקש לקיים את מצוות 'ביערתי הקודש מן הבית' כמה שיותר מהר" – בהביעו את חרדתו הרבה מהמכשול העלול לצמוח כאשר כספי הקדש מתגלגלים בבית.

גם בשעה שעלה רבינו לתורה בימות החול והתחייב נדרים ונדבות, ראו הכל כיצד על אתר הוא שולף מכיסו את הסכום הנקוב ומזדרז להעבירו לגבאי, לבל ישכין באוהלו ולו חוב קטן של ממון גבוה. "ולפעמים אנשים שמוחזקים לשומרי מצוות ויראי אלוקים בכל התורה, עושים כאילו כל התורה דבר בפני עצמו, ועוונות שבממון דבר בפני עצמו, לא ידעו ויבינו כי התשובה על עוול ממון וגזל מעכבת על כל העוונות" – כך דיבר פעם רבינו בקודש באחת מדרשותיו שבין כסה לעשור.

לעומת זאת, לא פעם כאשר עמדה הישיבה במצב של גירעון תקציבי וויתר רבינו על משכורתו שלו, אך בה בעת דאג שמשכורתיהם של יתר אנשי הצוות ישולמו במלואן, בעיתן ובזמנן. במסמכים שנשתמרו מהימים ההם, מרטיט לקרוא את מילותיו של רבינו, בהצהירו כי הוא מוותר ומוחל על סכומים נכבדים שיועדו למשכורתו לאור מצבה הפיננסי העגום של הישיבה.

כך כותב הוא בפתקה מצהיבה הנושאת את התאריך כ"ט אלול תשט"ז: "הריני מאשר בזה היות שהגרעון בישיבתנו יח"ל הוא גדול מאד הריני מותר על סכום אלף שמונה מאות ארבעים וחמשה לא"י המגיע לי עוד ממשכורת שלי משנת תשט"ז". בפתקה אחרת, מתאריך כ"ד חשון תשי"ח, נכתב: "הריני מאשר בזה שהיות ישיבתנו במצב לא טוב בעניינים כספיים הריני מותר לעת עתה על אלפיים ומאתיים לא"י מהגיע לי עוד משנת תשי"ח".

בכלים נדירים אלו בוויתור והפקרה עצמית למען הישיבה, יחד עם כובד ראש וזהירות עד הקצה האחרון, ניווט רבינו את ספינת הישיבה מיום הקמתה ועד יומו האחרון, מבלי שידבק בו ובממונו רבב קל שבקלים ואפילו בשגגה. כה אופייני הוא לרבינו המעשה הבא: באחד החגים, בעת שעלה רבינו לתורה, ערך הגבאי 'מי שברך' לכל הקהל והאורחים, והוסיף גם "ולכל העוסקים בצרכי ציבור". נענה רבינו ואמר בקול: "באמונה", כשהוא שונה ומשלש קריאתו זו, ברמזו, כי למרות שבכל המצוות וענייני עבודת ה', ייתכן לערב 'שלא לשמה' כאשר מתוך כך 'בא לשמה', אך בענייני צרכי ציבור, על הכל להיעשות באמונה ולשם שמים מתחילתם ועד סופם.

(מתוך הספר 'אבי ההוראה')