זכייה מפתיעה בפיס אחרי טרגדיה משפחתית – "לא תאמינו מה עשיתי עם הכסף"

בחג ראש השנה, כמו בכל שנה, התכנסנו כל המשפחה בבית ההורים. כולם הגיעו – הורים, אחים, ילדים – כדי לשמוח יחד באווירת החג. תחושת האחדות והלכידות הייתה תמיד חלק מרכזי מהחג שלנו, וכמובן מקור גאווה ושמחה להורינו.

התפילה עברה באווירת קדושה ורוממות רוח, והיום נראה שגרתי לחלוטין. אחי היקר, כהרגלו, עמד במרפסת והתעסק בהכנת המנגל לארוחת החג. ואז, בלי שום התראה מוקדמת, הוא נכנס הביתה, אולי חש ברע. לפתע קרס לנגד עינינו ההמומות. זה קרה מול ילדיו, מול אשתו, מול הורינו הנדהמים. ניסינו לעזור כמיטב יכולתנו, אבל לאף אחד מאיתנו לא הייתה הכשרה בעזרה ראשונה. הזעקנו מיד את מד"א, שהגיעו במהירות עם ניידת טיפול נמרץ.
הפרמדיקים ניסו להחיות אותו – מכשירים, ברקים ורעמים, קריאות בהולות בקשר, מכות חשמל. אבל זה לא עזר. איבדנו אותו.

איבדתי את אחי, אהוב לבי. הכול קרה בפתאומיות מוחלטת, בלי סימן מוקדם, בלי אזהרה. דום לב, כך הגדירו זאת הרופאים. ומאז, נדמה שגם הלב שלנו הפסיק לפעום באותו אופן. משהו השתנה לתמיד.

אני אישה מאמינה, שומרת מצוות, ותמיד חשבתי שאני מוכנה להתמודד גם עם ניסיונות החיים. אבל האובדן הזה הכה אותי ללא רחמים. מצאתי את עצמי אבודה, מתקשה להאמין שזה אמיתי. איך יכול להיות שזה קרה? איך משמיים אפשרו לכך לקרות?

ברגעים הכואבים האלו, ההלם והכאב הציפו אותי בגלים. הרגשתי אובדן דרך מוחלט, ומילים קשות יצאו מפי – מילים של כעס, של ספק, של ערעור על האמונה שלי. קראתי בקול שאיני מאמינה יותר. אחי האהוב נלקח ממני באחת, ולא הצלחתי לשאת את הכאב.

הלוויה הייתה שוברה לב. יתומיו הצעירים עמדו ואמרו קדיש ליד קברו הטרי, והעיניים של כולם היו מלאות דמעות. אני חשבתי כל הזמן על הוריי, על השבר הנורא שעברו. חשבתי על עקידת יצחק, על הניסיון הקשה ביותר שיכול אדם לעבור.

אני, כאחות יחידה בין אחים, נשאתי על עצמי את האחריות להיות לצד אמא, לשמור עליה, לחזק אותה. ידעתי שהיא זקוקה לי עכשיו יותר מתמיד, ושאני חייבת לדאוג לה בכל מחיר.

בזמן השבעה, בעוד המנחמים הרבים מגיעים, מצאתי רגעים בודדים להתבודד עם עצמי ולחשוב איך אפשר לנחם את הוריי, ואולי גם למצוא מעט נחמה לעצמי. אז עלה בראשי רעיון – לכתוב ספר תורה לעילוי נשמתו של אחי. ידעתי שספר תורה כזה יעניק להם נחמה ויהיה לזכרו של אחי בצורה המכובדת ביותר.

תכננתי לשתף את הוריי ברעיון הזה, אך לפני שהספקתי, קרה דבר מופלא. חבריו לעבודה של אחי – אנשים שאהבו אותו כמו אח – ניגשו אליי במהלך השבעה והעלו את אותו רעיון בדיוק: להנציח את אחי באמצעות כתיבת ספר תורה. הם הביעו נכונות להתחיל באיסוף כספים, אבל ביקשו את אישורי לכך.

תחילה סירבתי. הרגשתי שאחי, שהיה אדם גאה ומכובד, לא היה רוצה שנבקש תרומות למטרה זו. החלטתי שאני אמצא דרך אחרת לגייס את הכסף בעצמי. שיתפתי את הוריי ברעיון. אבי, בצדק רב, אמר שהוא מעדיף להקדיש את המשאבים המעטים שיש לו לתמיכה באלמנה ובילדיו של אחי. גם אני חשבתי כך.

ניסיתי לחשוב על פתרונות אחרים – אולי הלוואה, אולי תרומות קרובות. אבל לא הצלחתי למצוא פתרון. ככל שהזמן חלף, המחשבה על ספר התורה לא נתנה לי מנוח, אבל הפער הכלכלי היה בלתי ניתן לגישור.

ביום האזכרה של אחי, ישבתי שקועה במחשבות על ספר התורה. בשעת הצהריים, הטלפון צלצל. המספר היה לא מוכר. עניתי, ומהעבר השני נשמע קולה של אראלה ממפעל הפיס. היא בישרה לי שזכיתי בסכום של 125,000 שקלים.

רעד עבר בגופי, ובתגובה ראשונית קראתי בקול: "יש לנו ספר תורה!"

באותו רגע הבנתי את גודל ההשגחה הפרטית. מאז אותו יום, לא הפסקתי להודות לבורא עולם. הוא הראה לי שיש מי שמנהל את העולם, גם אם לפעמים קשה להבין את דרכיו. זכיתי להיות שליחה למטרה קדושה, ולראות איך האמונה יכולה לשוב ולהתחזק גם אחרי השבר הגדול ביותר.

שנה לאחר מכן, הכנסנו את ספר התורה ברוב פאר והדר. זה היה רגע של תיקון, רגע של נחמה, ובעיקר – עדות חיה לכך שהאמונה יכולה להאיר גם את הימים האפלים ביותר.