הסיפור המטלטל של הרב גלינסקי: מה באמת מעניק נחת רוח לנשמת הנפטר?

מעמד האזכרה לאותו יהודי מנוח, כפי שתיאר הרב יעקב גלינסקי זצ"ל, מעלה סיפור שנוגע בלב ליבה של המורשת היהודית – החובה והזכות שיש לבנים להקל על דינם של הוריהם בעולם הבא.

הרב גלינסקי, בדרכו החדה והישירה, נגע בנקודה עמוקה: מה התכלית האמיתית של אזכרה? האם מדובר במפגן פרחים מרהיב, או שמא במעמד רוחני שנועד להיטיב עם נשמת הנפטר?

הוא מספר על אותה אזכרה: משפחה שלא שמרה מצוות, חברים ועמיתים לעבודה שבאו להניח זרים עטורים בסרטים שחורים, ולא אמרו אף קדיש או פרק תהילים. התוצאה? טקס נוצץ אך ריק מתוכן יהודי אמיתי.

הרב, שראה בכך עיוות של המעמד, לא היסס: הוא ויתר על התרומה הנכבדה שהוצעה לו, ונשא דברים חוצבי להבות. הוא פנה אל הנוכחים, ושם בפניהם מראה חדה על מהות העניין.

"בידכם הכוח לשנות," הוא אמר. "אם אין נשמה, למה בכלל הטרחתם את עצמכם עם פרחים? ואם יש נשמה – והיא קיימת! – למה אינכם נותנים לה את מה שהיא באמת זקוקה לו? תהילים, קדיש, מעשה חסד – זהו המזון לנשמה."

התשובה הייתה מהירה וכואבת: הרב לא קיבל תרומה. אבל דבריו השאירו רושם עמוק. שנה לאחר מכן, אותו עובד חברה קדישא סיפר לרב בהתרגשות: "השנה הם כבר אמרו משניות וקדיש. הפרחים עדיין שם, אבל הפעם הנפטר קיבל גם פרוסת לחם רוחנית."

הסיפור הזה, כפי שהרב גלינסקי עצמו הדגיש, ממחיש את גודל האחריות שיש לנו, הילדים, לקרובינו שנפטרו. לא מדובר רק בזיכרון, אלא בעשייה אקטיבית שממשיכה את מורשתם ומקלה על דינם.

ואולי, אם נאמץ את דברי הרב, נבין שלפעמים צריך לומר את האמת – גם אם זה עולה לנו. כי האמת, היא הדבר היחיד שמנצח בסוף.