גילוי מרגש: הניגון של הרב נריה שמלווה כל תפילת שבת

הרב משה צבי נריה זצ"ל, מייסד ישיבות בני עקיבא ומי שכונה "אבי דור הכיפות הסרוגות", היה איש של חיבורים – בין ישן לחדש, בין חסידות ללימוד תורה, ובין הניגון לנפש. סיפורו, שזור בעומק ובחום, ממחיש כיצד ניגון קטן יכול לחולל שינוי גדול, ולהפוך לנכס צאן ברזל בתפילת השבת שלנו.

התחלה פשוטה, חלום גדול

הרב נריה נולד בשנת תרע"ג (1913) בעיר לוד שבפולין. מילדותו שאב השראה מהווי החיים החסידי של חסידי חב"ד במינסק ושקלוב, שם למד טניה והשתתף בהתוועדויות.
בגיל 17, למרות הסכנות, החליט להגשים חלום ולעלות לארץ ישראל. כשנכנס בשערי ישיבת מרכז הרב, קיבלו הרב קוק זצ"ל – והמפגש ביניהם שינה את חייו.

שליחות ליישוב חדש

ארבע שנים לאחר עלייתו לארץ, בשנת תרצ"ד (1934), החליט הרב קוק לשלוח את תלמידו, הרב נריה הצעיר, למשימה חשובה: לחזק את רוחם של המתיישבים ביישוב חדש שהוקם על ידי הפועל המזרחי.
המתיישבים, רבים מהם בני נוער, נדרשו לעמוד באתגרים אדירים של חלוציות והתמודדות עם חיי היומיום בארץ.

ליל שבת אחד וניגון ששינה הכול

בליל שבת, כשהמתיישבים סביבו ציפו לשמוע דברי תורה, החל הרב נריה לשיר. הוא פתח ב"ידיד נפש", שיר התשוקה לרוחניות ולקרבה לה'. בלי לעצור, המשיך לניגון חסידי עמוק ומרגש שלמד בילדותו בביתם של חסידי חב"ד.
החיבור בין "ידיד נפש" לניגון החסידי היה כל כך טבעי, שהוא הפך לשיר אחד שלם, כזה שנדמה כאילו תמיד היה קיים כך.

ניגון שהפך לנחלת הכלל

הנוער התרגש עמוקות מאותו שילוב מופלא. מאז, החיבור בין "ידיד נפש" לניגון החסידי הפך לחלק בלתי נפרד מתפילת קבלת שבת – לא רק באותו יישוב, אלא בקהילות רבות בארץ ובעולם.

הישיבה הראשונה – ואימפריה חינוכית

היישוב שבו התרחש אותו ליל שבת קיבל את השם כפר הרוא"ה, לכבודו של הרב קוק זצ"ל. בשנת 1939, בחר הרב נריה להקים שם את ישיבת בני עקיבא הראשונה, ששינתה את פני החינוך הדתי-ציוני והייתה לאם כל הישיבות התיכוניות.

ניגון של געגועים

על אותו ניגון חסידי נכתב כי הוא מבטא "תשוקה עזה להתעלות רוחנית" – בדיוק מה שהרב נריה ביקש לעורר באותו ליל שבת. הוא האמין בהנחלת ערכי החסידות לצעירי ישראל, והוביל לא פעם התכנסויות לציון אירועים חסידיים כמו חג הגאולה של אדמו"ר הזקן מייסד חסידות חב"ד.

הקשר שנשאר לנצח

בי"ט בכסלו תשנ"ה (1994), יום חג הגאולה, נתבקש הרב נריה לישיבה של מעלה. חייו, שעמדו בסימן חיבור בין עולמות, הותירו אחריהם מורשת חיה ופועמת.

כי ניגון – כמו רוחו של הרב נריה – הוא משהו שלא ניתן לנתק לעולם.