הזעקה של הילד השקוף: החרם – השקט הרועם שהורג

חרם. מילה כל כך קטנה, אבל עם עוצמה מחרידה. אין פה דקירה, אין ירי, אין אלימות פיזית. ובכל זאת – הוא הורג. לאט. שקט. בלי דם, אבל עם הרבה מאוד כאב.

הילדים שלנו הולכים לבית הספר כדי ללמוד, להתחנך, לצמוח. אנחנו מדברים איתם על מקצועות ליבה, על ציונים, על עתיד מזהיר. אבל בתוך כל זה – שכחנו דבר בסיסי כל כך: להיות אנושיים.

הילד השקוף – זעקה אילמת שלא נשמעת

מה קורה כשהכיתה מחליטה שילד מסוים לא קיים? כשהמורים לא מבחינים שהוא יושב לבד? כשהוא מסיים עוד יום בלי שאף אחד החליף איתו מילה?

לא צריך לצעוק עליו, לא צריך להרביץ לו. מספיק להתעלם. פשוט לא לראות אותו. הבדידות הופכת לכלא אכזרי, וכשהיא נמשכת – היא עלולה להפוך גם לגזר דין.

וכשהחרם כבר מתקדם לשלב הבא? כשהוא הופך ללעג, לדחייה, להשפלה יומיומית? הילד הופך לשק חבטות, והסביבה? שותקת. המורים? לא תמיד רואים. ההורים? לא תמיד יודעים. והחברים? מעדיפים לא להסתבך.

ואנחנו? איפה אנחנו?

אנחנו, ההורים, המורים, הרבנים – האם אנחנו בכלל עוצרים לרגע לבדוק?
מתי בפעם האחרונה שאלנו את הילדים שלנו: מה קורה בכיתה? מי יושב לבד? למי אין עם מי לשחק? מי נכנס לכיתה עם עיניים כבויות?

אנחנו מספרים לעצמנו ש"אצלנו זה לא קורה". אבל זה קורה. ועוד איך קורה. וזה הורג.

ילדים צעירים מדי, שבמקום ליהנות מהחיים, הם רק רוצים לברוח מהם. הריקנות, הכאב, ההשפלה – גדולים עליהם. הם רק ילדים, והם לא יודעים איך להמשיך.

תורת חיים – ולא תורת חרם!

איך זה ייתכן? אנחנו יהודים! אנחנו חיים במדינה יהודית, לומדים תורה שמלאה במצוות בין אדם לחברו:
"ואהבת לרעך כמוך", "לא תשנא את אחיך בלבבך", "אל תעמוד על דם רעך".
כמה נאמר על עוון הלבנת פנים, שהוא חמור כרצח! אז איך ייתכן שילדים יהודים יכולים לעמוד מהצד, לראות חבר לכיתה נרמס – ולא לעשות דבר?!

הקריאה שלנו – אל תעמדו מנגד!

הגיע הזמן להתעורר. לעצור. לבדוק. לשאול. לא לתת לזה להימשך!

✔ לשאול את הילדים – לא רק על מבחנים, אלא על החברים. האם יש מישהו מוחרם? האם מישהו יושב לבד?
✔ ליצור אקלים כיתתי של חמלה ואכפתיות – חרם לא מתחיל ביום אחד, והוא גם לא נגמר ביום אחד. צריך לחנך לזה כל יום.
✔ לא להניח שזה "קטן עליהם" – ילדים צריכים הכוונה. אם לא נחנך אותם לראות את הילד השקוף – הם לא יראו אותו.
✔ לא לשתוק! – ראיתם ילד מוחרם? תתערבו. תעזרו לו. כל רגע של שתיקה – יכול להיות רגע של אסון.

"ואבדה תקוותנו?"

לא. לא ולא!
אם כל הורה, כל מחנך, כל תלמיד – יפקח עיניים, יפתח לב, ישאל שאלה אחת פשוטה: "אתה בסדר?" – נוכל להציל חיים.

לא נחכה לשמות הבאים. לא נחכה לעוד טרגדיה.
החרם הבא לא יקרה – אם אנחנו נעצור אותו בזמן.

כי אין בעולם שום סיבה שמצדיקה את הפשע הגדול ביותר – להפקיר נפש יהודית.

אני מתחנן אליכם –
ה צ י ל ו !!!!!
את הנשמה הבאה.