מדוע המן ירד יום ביומו?

מדוע הקב"ה העניק לישראל את המן יום ביומו?

מדוע הקב"ה העניק לבני ישראל במדבר את המן בכל יום מחדש, במקום לספק להם כמות חודשית או שבועית? ומדוע נאסר עליהם להשאיר מן ליום המחרת – שאם כן עשו, נמצא המן מלא תולעים?

ומצד שני, כיצד ייתכן שלאחר שראו את ניסי מצרים הגדולים – קריעת ים סוף, עשרת המכות והגאולה הפלאית – לא החזיקו מעמד ברגע של רעב, והתלוננו מיד? איך ייתכן שאחרי כל מה שחוו, הם העדיפו לחזור למצרים על פני התמודדות עם קשיים רגעיים?

הם זכרו את "סיר הבשר" ואת "הלחם לשובע" שהיה להם במצרים, אך כיצד שכחו את הילדים שהושלכו ליאור, את עול השעבוד, את פרעה שרחץ בדמם של תינוקות בני ישראל?

ומדוע הקב"ה, אשר חולל ניסים כה מופלאים, לא דאג להם לאוכל באופן מיידי, ללא צורך במבחן האמונה הזה?

המנגנון החינוכי של המן – כלכלה עם ערכים

התורה אומרת: "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" (שמות ט"ז, ד').

יש כאן מודל כלכלי ייחודי – "כלכלה מדברית". בניגוד לכלכלה הקפיטליסטית או הסוציאליסטית, כלכלת המן הייתה מבוססת על קשר ישיר עם הקב"ה. במשך ארבעים שנה הכין עם ישראל את עצמו לכניסה לארץ ישראל, תוך פיתוח ערכים של אמונה בה' והסתפקות במועט.

המסר המרכזי הוא לחיות את הרגע – לא להישאב לדאגות עתידיות מדומיינות, אלא לפתח אמון בה'. הדאגה למחר משתלטת על מחשבתו של האדם, עד שהיא חוסמת אותו מלהגשים את ייעודו הרוחני.

מי שטרוד ללא הפסק בפרנסתו, מחשבותיו עסוקות בפחדים ובתכנונים, והוא מתקשה להתמקד בערכים, בשמחה, ובשלוות הנפש. לכן, המן חינך את בני ישראל לשחרר את הדאגה ולהבין שההצלחה הכלכלית תלויה בברכת ה'.

איזון בין השתדלות לביטחון

המן לימד את עם ישראל איזון בין השתדלות לבין ביטחון בה'. מצד אחד, הם היו חייבים ללקט את מזונם כל יום מחדש, אך מצד שני, לא הורשו לאגור ליום המחרת – כדי להטמיע בהם שהפרנסה היא ביד ה'.

כפי שאומר רש"ר הירש: "יש אנשים שמסתפקים בפרנסתם יום ביומו. הם אוכלים היום בשמחה ובטוב לבב, ומשליכים על ה' את דאגת המחר. מי שברא את היום ופרנסתו, יברא גם את יום המחר ופרנסתו."

רבי אליעזר המודעי אומר: "מי שיש לו מה לאכול היום ואומר 'מה אוכל למחר?' הרי זה מחוסר אמונה."

כלכלת המן חינכה את עם ישראל להבין שהאחריות לפרנסה מחייבת השתדלות, אך אין צורך להשתעבד לפחדים וחרדות. ארבעים שנות המדבר היו אימון אמוני – לתרגל אמון מלא בה', מבלי להשתמש בו כתירוץ לעצלות, אך גם מבלי לתת לדאגות להשתלט על חיי האדם.

כך מתעצבת תפיסת עולם בריאה: עשייה מתוך אמונה, ולא מתוך חרדה.