רוצים לקבל את כל עדכוני החדשות הכי חמים?
יהדות
הרופאים קבעו שאין סיכוי, ואז קרה הנס: הסיפור המטלטל של אריאל זיו
אריאל זיו חלה בקורונה, מצבו הידרדר עד לסכנת חיים, והרופאים כבר הרימו ידיים. אבל אז, בזכות תפילות אלפים ונדר מרגש – קרה הבלתי ייאמן. זה הסיפור שלא יותיר אתכם אדישים
תגובה אחת
אא
Video Player is loading.
This is a modal window.
The media could not be loaded, either because the server or network failed or because the format is not supported.
אריאל זיו בראיון לערוץ 2000. (צילום: ערוץ 2000)
לאט לאט החום עלה ועלה, עד שבדקו וגילו: אני חולה קורונה. המצב הידרדר, הרופאים אובדי עצות. אף אחד לא ידע מה לעשות, ואף אחד גם לא נתן לי סיכוי. הבדיקות הראו תמונה עגומה מאוד.
שמי אריאל זיו, תל אביבי במקור. נולדתי בבית של נתינה. אימא הייתה מובילה בתחום הנגישות והריפוי בעיסוק במדינת ישראל, אישה של חסד. היא נפטרה לפני עשרים שנה, ואנחנו עושים הכול כדי להמשיך את הדרך שלה.
לפני ארבע שנים, הבן שלנו נתנאל נפטר. בחרנו לקחת את הכאב ולתעל אותו לנתינה. פתחנו גמ"ח "נתינה מהלב" לזכרו. שנה לאחר מכן, בוקר אחד, אמרתי לאשתי: "אני לא מרגיש טוב". מדדה חום – גבוה מאוד. לאט לאט זה החריף. התוצאה: קורונה.
פינו אותי לבילינסון, טיפול נמרץ. מצבי הלך והחמיר. השכונה כולה נעמדה על הרגליים. אלפי אנשים התפללו. אומרים שאיחדתי את כל המגזרים בתפילות המוניות.
חוברתי למכונת אקמו ולהנשמה. הרופאים חיפשו מה הסיבה להידרדרות של אדם בגילי, עד שגילו – חיידק לגיונלה, ממיזוג האוויר בבית החולים. החיידק תקף את הריאות, גרם לשני נקבים גדולים.
חודש עבר. אשתי חוגגת יום הולדת בח' בחשוון. ביקשה: "אם יש סימן לשיפור, תנתקו אותו לכבודי". כך היה. בז' בחשוון התחילו להוריד מינונים, בח' ניתקו מהאקמו. הועברתי מטיפול נמרץ קורונה לרגיל.
אשתי הגיעה עם גיסתי, שוחחו על פירוק הסוכה. אני שאלתי שאלות, ואז נפל להן האסימון – אני תקוע שלושה חודשים אחורה. כל התקופה הזו אני ישנתי.
לא יכולתי לדבר. הרגליים והידיים שמוטות. לא יכולתי להזיז דבר. אסור היה לי לשתות. רק הרטיבו לי את הפה עם מברשת.
המלצות נוספות
הועברתי לבית רבקה. שיקום מאפס. בן 46, לומד ללכת מחדש. מנוף מרים אותי. כפות הרגליים – בלי הולכה עצבית. שאלנו אם יש סיכוי לשיקום, התשובה: "לא יודעים".
אמרה לי האחות: "תגיד תודה שאתה בחדר הזה בכלל, עם התיק הרפואי שלך".
הבטחנו לא לעצור. להמשיך בעשיית טוב. כל הזמן לחשוב איך להוסיף אור לעולם.
במהלך האשפוז, כל פעם משהו אחר התקלקל: הריאות, הלב, נקבים בריאה. הרופאים – חסרי אונים. הם לא ראו מקרה כזה. הם לא האמינו שאשרוד.
אחותי נשבעה: "אם הוא יוצא מזה, נגביר את החסד". כי גם אם נגזרה גזרה, כשאדם נצרך לציבור – הקב"ה מחיה אותו.
שאלתי את אשתי: "מה חשבת בכל התקופה הזו?" היא ענתה: "לא היה לי בראש שזה ייגמר אחרת".
אני חי, עומד על הרגליים. היום אשתי צוחקת: "אתה עם נכות? יש לך יותר כוחות ממני".
זה הקב"ה. זה הייעוד שלנו בעולם.
להמשך קריאה
שידור חי
עכשיו בשידור: הדף היומי עם הרב פנחס יוסף אקרב
