נקמה בעקבות אכזריות: הפרשה שמחייבת אותנו לשקול את צעדינו

פרשת משפטים מלאה במצוות שבין אדם לחברו, המחייבות אותנו לצדק, חסד ואחריות הדדית. אנו מצווים לדאוג לגר, ליתום ולאלמנה, להשיב אבידות, ולנהוג בכבוד וביושר זה עם זה. אך דווקא בימים כואבים אלו, כשגופותיהם של עודד ליפשיץ ומשפחת ביבס היקרה – שירי, אריאל וכפיר ביבס הי"ד – שבות אלינו לאחר חודשים ארוכים של שבי בידי בני עוולה, עלינו לזכור: התורה לא מצווה אותנו לרחם על האכזר. להפך – היא מזהירה אותנו מפניו.

מאז ימי קדם, התורה מתארת את ישמעאל כ*"פֶּרֶא אָדָם, יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ"* (בראשית ט"ז, י"ב). פרא – לא במובן של חירות או חוסר ביות, אלא כתואר שמגדיר את עצם הווייתו. הוא פרא, שאכזריותו היא מהותו. שוב ושוב אנו נוכחים בזוועות שמבצע האויב – טבח חסר רחמים, חטיפה, עינויים, והכי נורא – הפיכתם של ילדים רכים לכלי מיקוח במו"מ על גופות. רשע שאין לו גבול.

משפחת ביבס הקטנה הייתה סמל של חיות, תמימות ושמחה, והם הוחזקו חודשים ארוכים בידי חיות טרף, עד שגורלם נחרץ.

בעומק האבל והזעם, דווקא כאן, בפרשת משפטים, מחייבת אותנו לחשבון נפש לאומי: כיצד אנו נוהגים בבני עמנו, וכיצד עלינו לנהוג באויבינו. כל עוד אנו מחויבים לחוקי התורה ולמוסר היהודי, עלינו לחבק את המשפחות, להיות עם הלבבות השבורים, להתחזק באמונה שה' לא עזב את עמו, ולעמוד יחד כאיש אחד בלב אחד.

אבל לצד האחדות הפנימית, אסור לנו לטעות ברחמים כלפי אכזריים. זהו הרגע שבו יש להפנים: לא עוד הבנה, לא עוד הכלה, לא עוד היסוס. "עין תחת עין, נפש תחת נפש" – יש צדק בעולם, ויש לבצע אותו. יש דין ויש דיין. זה הזמן להכות באויבים ללא רחם, לפעול ביד קשה כדי לוודא ששום יהודי לא יחווה עוד גורל כזה.

ובתוך הכאב, אנו מחזקים את המשפחות, את הלוחמים, את העם כולו. אנחנו לא נכנעים לייאוש. עם ישראל חי – לא רק כסיסמה, אלא כהבטחה אלוקית. "וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם לְרַע, וְלֹא יוּכְלוּ לָצֵאת מִמֶּנּוּ" (ירמיהו י"א, כ"ג). האויבים ייעלמו, אך עם ישראל יעמוד לנצח, חזק יותר, מאוחד יותר, ונאמן לתורתו ולאלוקיו.

יהי זכרם של עודד ליפשיץ, שירי, אריאל וכפיר ביבס הי"ד צרור בצרור החיים, ויהי רצון שהאב המשפחה ירדן יזכה לנחמה, וכן הגברת ליפשיץ, ונזכה בקרוב לנקמה שתביא צדק, נחמה וגאולה שלמה.
אמן.