גדולי ישראל
יום אחד הגיעו אל ביתו של הגאון רבי דב בעריש וידנפלד זצ"ל, הלא הוא הרב מטשעבין, כמה מראשי הצבא. הם שטחו בפניו את דאגתם למצב הביטחוני ואת הצורך בהגברת הכוח הצבאי, ובתוך כך העזו לבקש את הסכמתו לגיוס בני הישיבות.
חיוך קל עלה על פניו של הרב, והוא השיב להם במשל:
"בוקר אחד טיפסה עגלה עמוסת משאות במעלה הר תלול. הדרך הייתה קשה, והסוסים נעצרו באמצע המעלה, כוחותיהם אזלו. העגלון, בדאגתו, ירד ממושבו והחל לפרוק את המטען הכבד. אך גם כשהעגלה הייתה ריקה, היא עדיין לא זזה ממקומה. ואז עלה בדעתו רעיון 'מבריק' – לפרק את גלגלי הברזל הכבדים. בוודאי אז תיסע העגלה בקלות..."
הרב הישיר מבט אל אורחיו: "גם אתם מבקשים להסיר את גלגלי העגלה. הלא בזכות בחורי הישיבות העולם קיים, ובזכותם הקדוש ברוך הוא מנהיג את עגלתו בהשגחה מיוחדת. כבר לימדנו דוד המלך: 'עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים' – בזכות מה עמדנו במלחמותינו? בזכות שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה".
דבריו הנוקבים של הרב מטשעבין מהדהדים עד תקופתנו. כמה עלינו להוקיר ולהעריך את לומדי התורה, שבזכותם "העגלה נוסעת" – בזכותם העולם מתקיים ומתברך בשמירה עליונה.