הרב דניאל אוחיון: איך דמעות של אם הופכות לכתר של תורה?

למשפחה של מאיר הקטן לא היה מספיק כסף לשלם למורה הטוב ביותר שילמד את בנם תורה. האם, שהבינה כמה חשוב החינוך התורני לעתידו של בנה, החליטה למכור את כל התכשיטים שלה כדי לממן את לימודיו. 
כל יום היא הייתה יושבת בשמחה ומקשיבה לקולו המתוק של בנה הקטן מאיר, כשהוא לומד גמרא עם המורה המצוין; נהנית מפירות ההקרבה שלה.
בוקר אחד, כשהגיע זמן השיעור, המורה לא הופיע. האם ישבה ובכתה בצער. בנה הקטן מאיר שאל אותה בתמימות: "אמא, למה את בוכה? בגלל שהמורה לא הגיע היום? זה רק יום אחד..."
"לא, בני היקר" ענתה לו האם בעיניים דומעות, "כל יום שעובר לא יחזור יותר. חבל על כל רגע שאפשר היה ללמוד בו תורה..." התייפחה האם.
הדמעות האלה של אמו נחקקו עמוק בליבו של מאיר הקטן. הן סיפרו סיפור של אהבה – סיפור על אמא שוויתרה על כל מה שהיה לה כדי שבנה האהוב יוכל ללמוד תורה; מעולם לא קנתה דבר לעצמה, הכל היה בשביל מאיר שלה. 
דמעותיה לימדו אותו כמה יקר כל רגע של לימוד תורה.
מאיר הקטן גדל והפך להיות הרב מאיר שפירא – מגדולי התורה בדור שלפני השואה שהקים את ישיבת "חכמי לובלין" המפורסמת. הוא גם יזם את רעיון "הדף היומי" - תוכנית שבה יהודים בכל העולם לומדים את אותו דף גמרא בכל יום ובכך כמו קיים את צוואת אימו שאמרה לו בילדותו: "יום שעובר לא יחזור יותר". בזכות רבי מאיר שפירא זצ"ל יהודים מכל העולם מתחברים דרך הלימוד המשותף, וכל שבע שנים וחצי חוגגים יחד את סיום לימוד כל הש"ס (התלמוד הבבלי).
שנים אחרי שאימו נפטרה, היא הופיעה בחלום לחברתה. היא נראתה מוארת ועל ראשה כתר משובץ יהלומים. "את יודעת?" לחשה בחלום, "בכל פעם שיהודים בעולם לומדים דף גמרא חדש, מוסיפים יהלום לכתר שלי בשמיים. כל זה בזכות בני מאיר, ובזכות הדמעות והתכשיטים שמכרתי כדי שיוכל ללמוד תורה..."