היהודי שהקפיד שלא לקיים מצווה

בבית הכנסת הקטן בפלטבוש היה מופיע מדי בוקר יהודי מבוגר – ר' זושא. עוד לפני שהגיעו המתפללים הראשונים, כבר היה שקוע בתפילתו. כל מילה שיצאה מפיו הייתה שקולה כמרגלית – מלוטשת, זכה, טהורה.

אך דבר אחד היה מוזר: מעולם לא ראו אותו מניח תפילין.

יום אחד, אזר אברך צעיר אומץ וניגש אליו. "אולי תרצה להניח את התפילין שלי?" שאל. ר' זושא השיב בנחרצות: "לא, אינני יכול. התפילין יקרות מדי ואני חושש להרוס אותן".

הצעיר לא נח. הוא פנה למתפללי בית הכנסת בבקשה: "יש כאן יהודי מיוחד שאין לו תפילין משלו – ברצוני לרכוש לו". המתפללים לא היססו; תוך שעות נאסף הכסף, וכבר למחרת המתינו לר' זושא זוג תפילין.

בראותו את התפילין, ר' זושא התרגש ופרץ בדמעות כמעיין שאינו פוסק. "60 שנה לא הנחתי תפילין", אמר והוסיף מיד, "אבל גם לא היה יום אחד בחיי שלא הנחתי תפילין".

מול מבטו התמה של האברך, סיפר ר' זושא: "הייתי ילד קטן תחת השלטון הקומוניסטי. אבי, יהודי ירא שמיים, החביא את התפילין בבית הכנסת. יום אחד הגיעו השלטונות לחיפוש, לפני שהגיעו אליו – אבא לקח אותי הצידה והראה לי כיצד מניחים תפילין. 'זושא'לה' אמר לי, 'מהיום והלאה, בכל בוקר, תצייר בדמיונך את רצועות התפילין. תרגיש אותן על היד ועל הראש. תכוון בכל ליבך. הקב"ה יראה את הכוונה שבליבך, והיא תהיה חשובה בעיניו יותר מכול...'"

דמעותיו של ר' זושא המשיכו לזלוג. "מאז, בכל יום, אני מניח תפילין בליבי. מרגיש את הרצועות, מכוון בכל כוחי – 60 שנה של תפילין מהלב!"

ידידיי, אמנם חובה עלינו לקיים את המצוות בפועל ממש, אך חשיבות המצווה הוא הלב. "רחמנא ליבא בעי" – הקב"ה רוצה את הלב, אמרו חז"ל. כשאדם אנוס ונבצר ממנו לקיים מצווה, אך ליבו בוער מתשוקה לקיימה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. אך כשהדבר אפשרי, ודאי שהכוונה הטהורה חייבת להוביל לעשייה בפועל.