העולם "שייך" לצעירים?

העולם שייך לצעירים... כיום, האוכלוסייה המבוגרת אינה זוכה לכבוד לה היא ראויה. כיום, נלחמים בזיקנה ועושים הכל על מנת לא להתבגר... עושים ניתוחים פלסטיים, משנים סגנון לבוש (המתאים יותר לילדים/ות ולנערים/ות) ו"משתדלים" לעשות כמה שרק אפשר, על מנת להידמות ל...צעירים. כל החיקוי הזה נהיה ממש בחינת "עבודה זרה", סוגדים לכל מה שנראה צעיר, והעבודה הזרה הזו משפיעה עלינו לא רק מבחינה חיצונית אלא גם מבחינה פנימית ורוחנית. קיימות כיום תעשיות שלמות שמגלגלות סכומי עתק בכל שנה, כשמטרתם היחידה היא, להשפיע כמה שיותר ולהחדיר למוחנו שלהיות מבוגר או זקן זה - רע ולהיות צעיר זה - טוב, ואפילו טוב מאד... הבעיה מחריפה כאשר התפיסה המעוותת הזו נכנסת אלינו היישר לביתנו. ההורים מפנקים את הילדים בלי סוף ומה שהילד רוצה, הילד מקבל. (לעומת זאת, מה שהאבא רוצה, הוא לא בהכרח יקבל, הוא גם יכול להמתין...).

בנוסף, נותנים לילד להחליט בכל נושא אפשרי, למרות שישנם תחומים שילד לא צריך ולא יכול להחליט או לבחור. ניתן בהקשר הזה דוגמא מוחשית לסיטואציה שבה שופט שואל ילד שהוריו עומדים להתגרש, עם מי הוא רוצה להיות עם אבא או עם אמא...וזה בכלל לא משנה אם הילד קטן מאד ויכול להיות גם בן 7 שנים בלבד...וכי מה יכולה להיות תשובה של ילד כזה שרוצה להיות גם עם אמא וגם עם אבא?. התפיסה של "העולם המערבי" היא, שהילד יודע הכל! והוא יודע יותר מכולם, וכך הילד הקטן והחמוד הופך להיות עקשן ושתלטן, ומנסיך קטן הופך לעריץ ושליט בבית כשהוא לא מעוניין שיקרו דברים שאינם לרוחו...ולמרות שמפנקים אותו בלי סוף וממטירים עליו אין סוף מתנות ולוקחים אותו לקניות, הוא בדרך כלל לא יהיה מרוצה, הדרך הזו אינה נכונה בתכלית. בבית שקיימת הנהגה שכזו, מעמד ההורים נדחק לפינה, הם לא קובעים ולא מחליטים אלא הילד. התפקידים התחלפו ובמקום שהילד ישמע ויקשיב בקול הוריו, שהם עמוד התווך של הבית, קיים חוסר משמעת מוחלט כי נותנים לילד תחושה שהוא "מלך העולם" וההורים הם המשרתים של הילד...המבוגר והזקן הפך להיות בזוי ודחוק לפינה. אין הערכה ואין כבוד כי "מה בעצם הם מבינים?". כיום מבוגרים מתביישים לומר את גילם האמיתי. למה? הרי זהו דרכו של עולם...ולהיות מבוגר זה לא משהו רע! להפך, זה מסמל חוכמה, ניסיון חיים, השקפה נכונה ועוד הרבה דברים שלצעירים יש רק ללמוד ולהשכיל. חשיבה חיובית לא לחשוב יותר מידי! המחשבה צריכה להיות מדוייקת, וכאשר עוברים את הדיוק, מה שנשאר זה בעצם מותרות. "המותרות" הללו רק מזיקות לנו. היהודי צריך שתהיה לו מחשבה על מנת להתחבר לקב"ה. ברגע שהמחשבה רצה קדימה וחושבת על דברים שיקרו בעתיד או על דברים שקרו לפני שעה או לפני שבוע זה מנתק את החיבור לקב"ה.

עלינו להבין שיורד שפע חדש בכל דקה ובכל שעה מתחלף בית דין למעלה. ואם אנחנו לא נדע לחיות נכון ו"נתקע" עם מה שקרה לפני שעה או לפני שבוע, אנחנו מבזבזים אנרגיה רבה על מחשבה מיותרת, וכך יהיה לאדם קשה מאד להתחבר לקב"ה. אחת הסיבות שמונעות מאתנו להיות שמחים זה ההרגל, הכל טבעי. ההורים בריאים, הילדים בריאים ושמחים הכל טבעי ומובן מאליו, אדם כיום כבר לא שמח משום דבר כי שכחנו להודות לקב"ה על כל החסד הרב שעשה אתנו ועל כל המתנות חינם שנתן לנו. אנחנו צריכים לרקוד משמחה ולשיר כל היום כי הילדים שלנו בריאים ואנחנו בריאים וזה ממש לא מובן מאליו, הרי הכל יכול להשתנות בשניה... כאן ועכשיו (!) יש יותר מידי אנרגיות, המחשבות מתרוצצות במוחינו כל הזמן, כל שניה. עלינו להילחם בכל כוחינו לא לתת למחשבות השליליות להנהיג אותנו. צריך להפוך מייד מדכאון לשמחה, כאן ועכשיו. גם למעלה בשמיים מחכים לראות איך נתנהג וכיצד נפעל. הכל תלוי בנו.

צריך להמשיך עם השגרה בכל הכוח ולהילחם להחזיר את המוח למצב סטטי, עם כל הקושי מסביב, אנחנו חייבים את זה לעצמנו, זה יתן לנו איזון. צריך לארגן את היום בחוכמה, לא לבזבז זמן על הבלים. (לצדיקים יש סדר יום מחושב ומדוקדק, כשכל דקה ודקה מחושבת). עלינו להילחם על סדר היום, זה משפיע על בריאות הנפש! (להקפיד לא לקום מאוחר בבוקר, לא לרבוץ זמן ממושך על הספה וכו'). להיות בחוסר פעולה ועשייה משפיע לרעה על המוח. שדר לא טוב שהמוח מקבל מובילה לעצבות ולדיכאון. יום שיגרתי ומסודר מפעיל את המוח בצורה בריאה וטובה. ויש לכך תוצאות חיוביות עד אין סוף.