הכובע המרופט של הרב צנעני

איך אפשר שלא לאהוב את הרב צנעני? איך אפשר? איש תמיר, עיניו בורקות, לשונו שזורה ועולה על גדותיה בפסוקים ממשלי וקוהלת, שפתיו דובבות חידושי תורה מרתקים ומאירי עינים. חמד של יהודי, הרב גדליה צנעני. כל כך לבבי, כל כך מאיר פנים, גם המושבניקים הקשוחים ביותר, אלה שכפות ידיהם מיובלות מעבודה בשדה ולבם עכור משהו, לא יכלו שלא להיכנע לקסמו הכובש של הרב גדליה צנעני.כן, הרב צנעני הוא רב אזורי של כמה מושבים הנטועים להם עשרות בשנים סמוך לגבול הרוחש תדיר עינים זוממות של טרוריסטים ערלי לב ושופעי שנאת ישראל. בזכותו הרגישו המושבניקים היטב את החגים, את השמחות וגם את האבל. כי רבי גדליה היה בכל מקום ובכל עת, נע ככספית מפינה לפינה. לוחש לאבלים את מילות הקדיש, מניח כיפות על ראשי יתומים ושולט ביד רמה במבצע חלוקת המזון למשפחות קשות יום באזורו. "אחד כמו גדליה, זה שטאנץ חד פעמי.

הקב"ה לא שכפל רבים כמוהו", היו מתלוצצים מזכירי המושבים וראשי הוועדות, שתמיד נעתרו לבקשותיו בענייני דת. "מי יכול להגיד 'לא' לגדליה? לסרב לגדליה זה כמו לעמוד מול צונאמי עם אקדח ולנסות לעצור אותו..." היו גועים בבת צחוק. הרב צנעני שלנו התגורר עם רעייתו ושמונת בניו בבית צנוע בפאתי אחד המושבים, ונע תדיר על אופניו. לא טרמפים, לא טרנטה, שומכלום, הרב היה לוחץ על הדוושות וכובש את הכבישים ממושב למושב כמעט מבלי להרגיש, קילומטרים על גבי קילומטרים. היה לו רשיון נהיגה, אבל מכונית מעולם לא רכש.

"אין לנו מילים על האיש הזה, כולו חן, כולו חסד, כולו אופניים. אבל רק דבר אחד מוציא אותנו מדעתנו. מדוע הכובע רחב השוליים שלו תמיד תקוע על ראשו, עמוק עמוק בפדחתו, כמעט עד גבות עיניו, ותמיד אותו כובע מיושן, דהוי, לא בדיוק כובע שאומר כבוד".התמיהה הזו על הכובע של רבי גדליה מעסיקה את המושבניקים מזה 25 שנה, וכל הנסיונות לשדל אותו להסביר מדוע הוא צמוד לכובע מהשחרית ועד קריאת שמע על המיטה עלו בתוהו.הוא היה מחייך חיוך מסתורי ולוחש, למי שרצה לשמוע, "מכובע כזה לא נפרדים". אתם לא תאמינו, אבל בביתו של רבי גדליה היו מונחים להם על גבי ארון הבגדים באופן קבוע, חמישה שישה כובעים חדשים שרכשו לו מפעם לפעם בעל כורחו מזכירי המושבים. אבל אלה היו עושים דרכם לראשיהם של חתנים צעירים בוגרי ישיבות, במסגרת גמ"ח הכנסת כלה של משפחת צנעני שתחיה. מכיון שאף אחד מאתנו אינו חתום על חוזה של הצלחות בחינוך הבנים, בעיקר בעידן רווי פיתויים ומותרות כשלנו, אזי גם רבי גדליה אינו יכול להציג חוזה כזה, שמבטיח לו שכל גוזל בקנו יעלה ויפרח כאחד הצורבים בארץ. הרב שמרל ברנגולד, ראש הישיבה של ששון, בנו השלישי, הודיע לו בוקר אחד לקונית: "צר לי רבי גדליה, אבל ששון יורד מן הפסים. ההתראות לא עזרו, שיחות הנפש התמסמסו להן, ששון בקושי מתפלל, השיל מעליו את החליפה והכובע וחי את חייו לעצמו. מה עושים? אני עוד סבלן, אבל אם החבל יימתח עוד קצת, אזי אאלץ להוציאו מן הישיבה. תבין אותי ר' גדליה".

רבי גדליה נסע לירושלים והמתין ליד חדרו של ששון. בשעה 11 בלילה הגיע ששון לחדרו מאיזשהו מקום... בוודאי לא מסדר שלישי. אביו סימן לו לרדת עמו."אני רוצה לשוחח אתך בארבע עינים מחוץ לישיבה". רבי גדליה הניע את המכונית המיושנת שהשאיל לו מזכיר המושב, ונסע צפונה. נע בפיתולים החדים לכיוון רמאללה, סטה ימינה לדרך עפר צדדית ונעצר אחרי 300 מטר מול סלע בגודל בינוני.כוכבים נצצו בשמים וירח זחוח משהו ניסה לחייך ולעדן את המפגש המתוח. "כן, אני שומע אותך ששון". "אבא קשה לי, אני לא מצליח להתחבר לסוגיות, הראש שלי בחוץ, אני כבר לא צדיק כל כך כמו פעם, קשה לי עם התפילות, קשה לי עם החליפה והכובע. אולי אחפש לי עתיד אחר. אל תכעס עלי אבא". רבי גדליה פתח את דלת המכונית, צעד כמה צעדים, הסיר את כובעו המרופט מעל ראשו, והניחו על ראש הסלע. "ששון בני היקר, לא באתי להטיף לך מוסר. אתה עוד מעט בן 19 וכבר שמעת המון שיחות מוסר.

רציתי לספר לך סיפור קטן אבל מאד משמעותי מחיי, שכל המושבניקים היו רוצים לשמוע. הסיפור שלי התרחש כשהייתי בן 19, בגילך, ולמדתי כאן בישיבת "תפארת ירושלים". כמוך בני, חוויתי משברים לא קלים, אבל חרקתי שיניים והמשכתי ללמוד. "עניין אחד גרם לי אי נוחות גדולה וכמעט גרם לסילוקי מן הישיבה. הכובע, הכובע הזה הוציא אותי מדעתי, לא יכולתי לשאת אותו על ראשי, הוא העיק עלי, הוא היה כבד מנשוא וביקשתי דרך להיפטר ממנו. התחננתי לראש הישיבה שיתיר לי להסתובב בלי כובע, אך הוא סרב נחרצות. "אתה בן תורה גדליה'לה, ואלו המדים של חיילי צבא השם: חליפה וכובע. מי שמוותר על הייצוגיות הזו, מקומו לא בישיבה", השיב לי. "אותו יום היה מכריע עבורי, והחלטתי לצאת למרחבי צפון ירושלים להתבודד עם בוראי, לעשות חשבון נפש. החזקתי את הכובע בידי ותכננתי את צעדיי אל מחוץ לישיבה. "לפתע צץ מאחורי אחד השיחים, 20 מטר ממני, מחבל ערבי עם זוג עיניים רעות, אוחז אקדח, והחל לירות לעברי, כדור ועוד כדור. התכופפתי, רצתי כאחוז תזזית למצוא מחסה מאחורי הסלע הזה, כולי אחוז אימת מוות, מתפלל לישועה. לפתע עלה במוחי רעיון. הנחתי את הכובע על ראש הסלע כאילו אני זוקף ראשי, והערבי ירה קליע ועוד קליע. שניים מהם חדרו וניקבו את הכובע. המחבל היה בטוח שנהרגתי, כי הכובע נפל. הוא סיים לירות את הכדורים שבתוך האקדח ופתח במנוסה לעבר הוואדי. "רק אחרי חצי שעה התאוששתי מן ההלם, הרמתי את הכובע המנוקב מול עיניי, לא מאמין בגודל הנס. הכובע שכל כך רציתי להיפטר ממנו היה המגן והחומה שלי, הוא הציל את חיי! חזרתי לישיבה עם החלטה ברורה – אני נשאר בעולם התורה לנצח, ומאמץ לעצמי את הכובע הזה, שכובען מומחה הצליח לאחות את שני נקביו.

כמעט 30 שנה אני צמוד לכובע המרופט הזה, שחוץ ממך ומאמא שלך, אין לאף אחד מושג מה הסיבה שאיני מחליפו. ראה, ששון יקירי, אני אמנם רב של משובניקים, אבל בנפשי אני איש פשוט ולא אעמוד בדרכך. גם אם תטעה בדרכים, אשאר אביך, עם חיבוק ואהבה, אבל בקשה קטנה לי אליך, בני, קח את כובעי הישן, הוא שלך ורק שלך, ולאן שתלך שא אותו עמך, הבט בו ותיזכר באבא שלך, בדמות דיוקני, תיזכר בהשגחה הפרטית שלי, ותהרהר בעובדה המדהימה שדבר שכה רציתי להיפטר ממנו, נתן לי את החיים במתנה. זה הכל". רבי גדליה חיבק את בנו חזק חזק, והשניים הבליעו דמעות שרק אבות ובנים יודעים להבליע. הוא הניח את כובעו על ראש בנו ותמרן את הטרנטה לכיוון ירושלים. ששון נשאר בישיבה, והוא כבר אבא לתינוקות של בית רבן. "החיבוק עשה עלי הרבה יותר רושם מאשר הסיפור על הכובע", אמר ששון למחבר. וזה טיפ גדול במסע הארוך לחנך ילדים: חיבוק! (מתוך סידרת ספריו של הרב יעקב (קובי) לוי).