התחיל בתביעה – הסתיים בבושה: הסיפור שהפך את הכפר על ראשו

בכפר קטן בפולין חיו זה לצד זה חלבן ואופה. יום אחד, מצא החלבן הזמנה לבית המשפט - האופה תבע אותו על גניבה! בבית המשפט, טען האופה בלהט כי החלבן מוכר לו מדי יום חמאה במשקל חסר - במקום קילו, הוא מקבל רק 900 גרם.

השופט פנה לחלבן בכעס, אך תשובתו של החלבן הייתה מפתיעה בפשטותה: "אדוני השופט, אין לי משקולת בבית. כל מה שאני עושה הוא לקנות קילו לחם מהאופה ולהשתמש בו כמשקולת עבור החמאה".

באותו רגע, התגלתה האמת המביכה: האופה עצמו היה הגזלן, שמכר לחם במשקל חסר ואף האשים את האחר במעשיו שלו.

סיפור זה מהדהד את דברי חז"ל: "כל הפוסל - במומו פוסל". לעתים קרובות, הפגמים שאנו רואים באחרים הם בעצם השתקפות של חסרונותינו שלנו.

הרב ישראל סלנט, מייסד תנועת המוסר, הוסיף נופך לרעיון זה: "כשם שצריך אדם להאמין בה' יתברך, כך צריך להאמין בכל אחד מישראל שיש בו ניצוץ אלוקי". ראייה זו מזמינה אותנו להתבונן בזולת מתוך עין טובה ולחפש את הניצוץ האלוקי שבו במקום לחפש את חסרונותיו.

ראיית הטוב בזולת אינה רק מידה טובה - היא כלי רב עוצמה לשינוי מציאות. כשאנו מתמקדים במעלות הזולת במקום בחסרונותיו, אנו לא רק משפרים את יחסינו עם הסביבה, אלא גם מתפתחים בעצמנו. זוהי הדרך להימנע מלשון הרע ולטפח חברה מתוקנת ואוהבת.

את היסוד הקדום למדנו בתורה הקדושה, בפרשת מצורע. הפסוק אומר "נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן". לכאורה, מדוע לא יכול כל אדם ללמוד את סימני הצרעת ולאבחן את עצמו? התשובה טמונה בעומק הנפש האנושית - אנו מיטיבים לראות את הפגמים באחרים, אך מתקשים לראותם בעצמנו.

הבה נאמץ את הגישה של ראיית הטוב בכל אדם. במקום לחפש את ה"צרעת" באחרים, נתמקד בניצוץ האלוקי שבהם. בעשותנו כך נגלה את האור הגנוז בכל אחד מאיתנו, ונהפוך את עולמנו למקום טוב יותר.