המעמד מחייב: חינוך ילדים

חינוך ילדים וכעס הם שני דברים שלא הולכים ביחד. נקודה חשובה זו חייב כל מחנך לדעת, לכן עליו לבטל מידה זו בתכלית הביטול. ברגע שמחנך נכשל וכועס הוא מאבד את כל כוח ההשפעה שלו, לכן החינוך שלו לא יהיה יעיל. איבוד השליטה העצמית היא איבוד השליטה על הילד, ועל זה אמרו חז"ל: "לא הקפדן מלמד". אדם עם מידת הכעס לא יכול ללמד מכיוון שהמתחנך לא מקבל ממנו דבר. הורה שנתקל בדפוס התנהגות מסוים בילד, כגון חוסר משמעת וכו', צריך לדעת שאם הוא יכעס הוא לא ישיג את המטרה, שהיא סמכות, ודברים לא יצאו מכלל שליטתו, ביניהם חינוך ילדיו. כאשר הילד מבחין שההורה מאבד את שליטתו, בעיניו, ההורה איבד את ערכו וסמכותו. לכן על המחנך להיות תמיד דמות נעלה ונערצת, אצילית ובעלת שליטה, איפוק וישוב הדעת. כעס מראה בדיוק את ההיפך וגם מעיד על חושלה איומה, לכן הכעס הוא ההיפך המוחלט מחינוך. כמובן, שאפשר למלא דפים על גבי דפים אם רוצים להסביר מה קורה כשההורה מאבד את הדמות המחנכת, הרי מדובר כאן בתוצאות רוחניות ופנימיות של נזקי הכעס ומעלליו. אך אפשר לציין בתמציתיות ו'על קצה המזלג' את מה שאומר הזוהר הקדוש על אדם שכועס - שהוא מאבד את נשמתו האלוקית ומתעברת בו רוח מצד הסיטרא אחרא (הצד האחר), וכן כל הכועס מאבד את צלם האלוקים שלו ונדמה לבהמה. אולם, במאמר זה נתרכז בעובדה שהכעס שובר את דמות המחנך בעיני המתחנך. וכל אחד יכול להבין זאת. כי אם, למשל, היו מספרים לו על רב מסוים, משבחים אותו וכדומה, הוא היה הולך לראות את הרב הזה. אבל ברגע שהיה פוגש אותו והיה מגלה שהוא כעסן, הוא לא היה מוכן לקבל ממנו שום דבר. וגרוע מזה, בסתר ליבו היה מזלזל בו. כך הוא הדבר אצל הילד. כאשר ההורה כועס זה גורם לילד לזלזל בו. לכן, גם אם ההורה לא ממש כעסן, מהסוג הזה שאי אפשר לחיות במחיצתו, צריך להפנות לתשומת ליבו את הכלל האומר: שבכל פעם שהוא כועס הוא מאבד את ההשפעה והיעילות שלו כמחנך.

קל וחומר אם ההורה מגיע למצב של פריקת זעם נוראית, הרבה יותר ממה שהילד יכול להבין, אז הילד חושב בליבו שההורה הזה ממש לא נורמאלי, כי על מה הוא משתולל? מה כבר עשיתי? הוא לא מבין את ההתפרצות המוזרה הזו של ההורה שבאה ממקום של אדם מבוגר עמוס וטעון בלחצים, שלא פעם אין להם שום מקום או הצדקה. והילד, חי בעולמו הילדותי ולא מבין רמות של התפרצויות כאלה. בעיניו, ההורה נראה כלא שפוי ולכן גם מאבד את ערכו. בפרט, כאשר ההורה מבטא את החולשה שלו בשעת הכעס, כאשר מנסה לעורר את רחמי הילד באומרו: 'תראה מה אתה גורם לי! תראה למה הבאת אותי! אתה מצער אותי! אין לך רחמים עלי?...' או, כאשר מצייר את הילד כרשע: 'תראה מה עשית! ילד רע! בגלל אני מגיע למצבים כאלה...' התנהגות זו מראה על חולשה וגורמת להורה לאבד את דמותו כמחנך ומשפיע. יכול להיות שהכעס הזה גורם לילד רק באותה שעה לעשות את רצון ההורה, אבל כמובן שאין זה חינוך כלל! ולא רק, זה גורם לילד לאבד את יראת הכבוד להורה, ואותה יראת כבוד הופכת ליראה של פחד איום שבקלות הופך בהמשך לזלזול ומרד בהורה. כי עיקר היראה של הילד אל המחנך צריכה להיות יראת כבוד ולא שום יראה אחרת, כל שכן פחד שנובע מכעסו של ההורה ועונשיו. הפחד מהעונש לא מועיל ולא מסייע לנטוע מידות טובות בנפשו של הילד, שמתנהג כרצון הוריו מתוך חשש ופחד. אולם, ברגע שיוכל לפרוק את העול, או יעשה דברים ויחשוב שאף אחד לא יודע מהם, הוא יעשה ככל העולה על רוחו וכפי תאוותו. לפעמים, הילד מפתח חוזק והוא כבר לא מפחד מכעסו של ההורה. במקרה זה ההורה רואה היטב שהוא נשאר בלי שום כוח בידיים, שהרי את הכוח האמיתי של חינוך מתוך יראת כבוד אל הילד אליו הוא איבד מזמן, כך גם את הכוח המדומה שחשב שיש לו – כעס וענישה. ואז, הוא מאבד שליטה לגמרי, והשם ירחם לאן זה יכול להגיע. סיפר לי הורה שרצה, כתגובת זעם גרידא, להכות את בנו שהיה בחור עם אופי חזק ואמר לאביו: 'בבקשה, אתה רוצה להכות אותי, תכה, הנה אני כאן, בבקשה!...' ההורה היה המום.

הוא הבין שהוא הפך למשהו חסר חשיבות, כל שכן משהו חסר כוח מול ילדו שלו. ובנוסף, כבר אין לו שום דרך לגרום לו לשמוע בקולו. עיקר החינוך הוא, אם כן, לחפש ולמצוא דרכים כדי להחדיר בילד אהבה לדברים טובים, לערכים שרוצים להקנות להם. ברגע שהמחנך הצליח לגרום לילד לקשר של אהבה ויושר, אהבת אמת, אהבה לתורה, אהבת הבריות, אהבה לחסדים וכו' – זו ההצלחה הנפלאה ביותר בחינוכו. זה דבר שחודר עמוק לנפשו ומתיישב בה היטב ואפילו יתגבר ויתעצם עם הזמן. אולם, כאשר אדם עושה דברים רק מתוך פחד זה יכול לגרום לו אפילו לשנוא את הדבר הזה. לכן, כשהחינוך בא עם כעס הוא מחדיר רק שנאה, פחדים ושאר רגשות שליליים. לכן, דמותו של המחנך צריכה להיות דמות אהובה ונערצת, שהיראה תהיה מצד ההערצה ולא מצד הכעס, דבר שמצריך עבודה על מידות הנפש של המחנך, העבודה העצמית והאישית שלו שתסייע לו לעורר אהבה והערצה את מחונכיו, מכיוון שרק בדרך זו הם יקבלו ממנו וירצו להיות כמותו. בפרט אצל ההורים, אם ההורה נערץ על ידי ילדיו - הילד מקבל ממנו נקודות פנימיות נפלאות. כי כל מה שפנימי אצל ההורה נעשה פנימי אצל הילד. הוא מרגיש את הדברים והם מושרשים בו עוד מקטנות עד שהופכים למבנה היסודי של אופיו. זה נעשה רק כאשר ההורה ניגש לחינוך ומקיים וחי את הערכים והמידות שהוא מקנה לילדיו, מתוך עבודה עצמית אמיתית ולא מתוך כפייה, כעס והתנשאות – כאשר ההורה מרגיש שהוא 'למעלה' והילד 'למטה'. נקודה נוספת: כעסו של ההורה מראה שההורה כלל לא מונח בעבודת השם ובעבודה העצמית שלו על מידותיו. כי אם היו לו עבודות כאלה, היה מבין שכפי שלו יש יצר הרע והוא נכשל פעמים רבות בכל יום, ובמקביל עושה תשובה, מתפלל ומקבל לשפר להבא את עצמו, כך הוא הדבר לגבי ילדו, וכך הוא גם צריך להתנהג עם הילד – כמו עם עצמו.

ללמד את הילד את העבודה העצמית ובהחלט לא להרגיל אותו (ואת עצמו) לרדיפה עצמית. זאת, משום שעיקר החינוך הוא לימוד הילד להתמודד נכון עם הכישלונות שלו, להראות לו שהדרך להתמודד עם מצבים כאלה היא בסבלנות ולא ברדיפה עצמית, ולא 'להרוג' לו את הנפש. ואז, אט אט, הילד יתגבר ויצליח, כמו שסיפר לי פעם אבא אחד על בנו שלא רצה לקום לבית הספר באופן קבוע, עד שהחליט ללכת אתו בדרך של חיבה, אהבה וסבלנות, וכל יום בבוקר היה מעיר אותו עם המון חום ואהבה, חיבוקים ונשיקות, עד שהילד התחיל לרוץ לבית הספר... אדם ללא עבודה עצמית לא מקיים את מאמר חז"ל: "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". הוא בכלל לא מבין את המקום בו נמצא הילד. הוא כועס עליו כאילו היה אמור להית מלאך השם צבא-ות, נטול יצר הרע לחלוטין, בעל ישוב הדעת, יציב ושקול, שהחליט עם כל 'המעלות' הללו לצער את ההורה בזדון... זה מראה רק על חוסר רגישות של ההורה אל ילדו, וכמובן חוסר אחיזה נכונה במציאות ובעובדות. אדם כזה לא יכול לחנך אף אחד, שהרי את עצמו הוא לא מסוגל לחנך אז איך יחנך אחרים?... בנקודה זו אנו שבים בחזרה לעבודה העצמית של ההורה – עד כמה היא חשובה והכרחית. ואם עבודה זו חסרה להורה אז גם חסרה לו עבודת התשובה, לכן הוא לא מבין איך לתת לילד שלו דרכים לעבודה עצמית. אם ההורה לא עובד, משתדל ומתאמץ לעקור מתוכו מידות שליליות, כמו כעס שמוביל לאכזריות, הוא לא יכול לחנך את ילדיו. חשוב לציין שנושא זה שייך ברוב הפעמים לאבות שלא נמצאים ברוב שעות היום בבית.

לכן, במעט השעות שהם כן נמצאים עליהם לשמח את בני ביתם, להקשיב לכולם ולא להראות שום סימנים של קוצר רוח או חוסר הארת פנים. ולגבי האם, היא נמצאת הרבה יותר שעות עם הילדים בבית והיא זו שברוב הפעמים 'מזיזה דברים', לכן קשה לה לשמור תמיד על הסבלנות. אולם, כעסה של האם בקושי פוגע בילד מכעסו של האב. כל זמן שאדם לא מבין לעומק נקודה זו – שהכעס הוא ההיפך המוחלט מחינוך, היצר הרע ממשיך לפתות אותו להחמיר את כעסו, שיכול להתפרץ לא רק על הילדים אך בעיקר עליהם. וברגע שהוא מבין שהכעס סותר את בניין החינוך – הוא מגיע למסקנה הברורה שהכעס מיותר ולא פתרון או דרך בחינוך הילדים. אם ברצונך, הורה יקר, להתגבר על מידת הכעס ולבטלה, ישנם דיסקים נפלאים בנושא וכן הספר בגן האמונה שסייע להורים רבים. ויהי רצון שבזכות העבודה על מידות הנפש שלנו לשם שמים ולחינוך הילדים לכבוד השם, בנועם ובאהבה, נזכה לדור ישרים ולגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן.