הכל למען הילדים

כאשר עני מתדפק על דלת ביתנו ומתאר לנו את משברי חייו, אנחנו משתתפים בצערו, נותנים לו צדקה ככל יכולתנו, ועם כל ההשתתפות בצער – ממשיכים הלאה לחיות את חיינו. אף אחד מאיתנו איננו יוצא מגדרו ומוכר את כל נכסיו כדי להציל עני פלוני מחובות או מצער זה או אחר, וזה באמת גם לא מוטל עלינו. כך הוא הדין גם לגבי ילדינו. גם הם, כעניים הזקוקים לצדקה, זקוקים לחסדנו. ובודאי עניי ביתנו קודמים לכל עני אחר, אבל סוף סוף, כמו אותו עני, הם רק מתדפקים על דלתנו ולבסוף ימשיכו בדרכם. עלינו לסייע להם ככל יכולתנו אבל לא לצאת מגדרנו ולוותר על כל חיינו עבורם ולמענם. כשם שבהלכות דרך ארץ אנחנו מחנכים את ילדינו שאת מנת האוכל בשולחן מקבלים קודם כל ההורים ואחר כך הילדים, כך צריך להיות הדין בכל נתינה שאנו מעניקים להם: בזמן, באהבה, תשומת לב, בתפילה ובמחשבה. אסור להם להיות במרכז. אם, בצו הבורא, נדאג לעצמו בגשמיות וברוחניות, יהיה בכוחנו לדאוג אחר כך גם לתלויים בנו. המחשבה ש"הכל למען הילדים" והרגש שדוחק בנו לשים אותם במרכז, על חשבון כל דבר אחר, הם טעות נפוצה, שגורמת לילדנו את התחושה המדומה של גאווה וחשיבות יתר. חוסר הכנעה ובסופו של דבר, התרחקות מן היכולת להיכנע אל השם ולשרת את רצונו. מסמך נדיר ממכתביהם של אנשי ברסלב בפולין הי"ד, נוגע בסוגיה זו של אחריות יתר ומעורבות רגשית למעלה מן המידה: "והנה לכתוב לך דברים הנוגעים לנקודתך השייך לליבך בעת הזאת, אמרתי להעיר לך על עניין שהבנתי ממכתבך שאתה מתמרמר מאוד על פטירת אימך עליה השלום, וכן הוא באמת מצוות כיבוד לאחר הסתלקותה, אבל הבינותי כי הוא מעט יותר מהמידה, כי הוא בבחינת "אסור להתקשות על המת יותר מדי", כי באמת צריכין להאמין שאין שום סיבה לטובה או להיפוך, חס ושלום, גורמת שום דבר בבחינת אין עוד זולתו יתברך, ואף כל האוהבים שבעולם ואף האב והאם הם רק בבחינת שם המושאל כדי להשביר האוזן ולכנות ולהבין עניין רחמנות השם יתברך שמכנין כרחם אב על בנים, אבל באמת אין שום דמיון כלל להדמות רחמנות אב ואם לרחמי השם יתברך, כי בודאי רחמי השם יתברך הוא בלתי גבול ותכלית, ורק הם נקראים רחמים ולא אחרים ורק לזאת ברא השם יתברך כוחות כאלו בזה העולם, כדי שיהיה לנו במה להמשיל. למשל, "קולו כארי", וכי יש איזה דמיון ותואר לדמות שאגת האריה לקול הכביכול יתברך שמו, אשר ברא כל העולמות והארי כלא נחשב, כלא ממש, כפגר מובס בחייו, אשר גם הצדיקים אינם יראים משום נברא והארי כאין נגדם, כמו שמצינו בדניאל חנניה מישאל ועזריה שהופלו לגוב אריות וכיוצא. "ומה גם להמשיל, חס ושלום, קולו יתברך לנברא פחות, וכיוצא בו "ממים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ה'", וכי מה חשיבות אצלו יתברך מים אדירים, הלא ברצונו ברא את הים וברצונו בקע את הים ועשאו ליבשה וכו', אך כל זאת הוא להסביר להאדם כפי מידת גבול דעת האדם להשיג – וכן הוא ברחמנות השם יתברך אשר אין דמיון ומשל, רק בדרך משל מכנים לרחמי אב. אבל באמת אין שייך לכנות שום רחמנות שבעולם לרחמנותו יתברך, כי אין בידם וכוחם לפעול איזה רחמנות בלתי רצונו יתברך, ואדרבא, אסור לסמוך על רחמנותם כמו שאסור לסמוך על כל סיבה, ובזה יוסבר עניין עקידת יצחק שעשה אברהם אבינו ע"ה בשמחה, והלך לשחטו במצוות השם יתברך, להראות שחוץ מרצונו יתברך הכל שווה אצלו – ברצונו נתן וברצונו נטל – וכן בכל ענייני ממונו וחפציו של האדם צריכין להאמין שאין שום הכרח והתקשרות לשום דבר, רק אם רצון השם יתברך הוא הגורם לקשר את האדם עם החפץ אז יהיה לו התקשרות, ואם רצון השם יתברך לבלי לעשות התקשרות את האדם עם החפצים או הממון שחושק אזי לא יהי אכפת לו, כי יאמין שרק השם יתברך הוא המקשר והמתיר, המחבר והמפריד, והכל בשביל תיקון האדם ושלמות נפשו, שרק על ידי זה יהיה התקשרות אמיתי – הנפש הישראלי עם השם יתברך. ולכן, כל דבר הנעשה ממילא ובדיעבד אין להתרעם ואין להתעקש ואין להתמרמר יותר מדי" ("אור צדיקים" – מכתבים. מכתב מאהרון יהודה ציגלמן אחד ממשפיעי ברסלב מאנשי פולין אל חברו יצחק מאיר קורמן, עמוד כ"ז). במכתב אחר בעניין זה הוא מפנה אותנו אל מכתבי רבי נתן מברסלב ("עלים לתרופה, מכתב קע"ו): "אהובי בני חביבי, קיבלתי את מכתבך היום, וגם קודם לזה הודיעני רבי אייזיק נרו יאיר מצרת בתך הקטנה (היא נכדתו של רבי נתן) וצר לי מאוד על צרתך וייסוריך. אך לא יכולתי להתאפק מלהוכיח על כך אשר זה כמה ימים ושנים בכל פעם אתה צועק בקולות מרורים על כל אשר עובר עליך. הלא זה הדבר אשר דיברתי עימכם אלפים פעמים, שהעולם מלא צער ומכאובות... ואם אמנם האמת שבודאי צריכין לצעוק להשם יתברך בעת הצער... אך אף על פי כן בכל פעם צעקתך שלא כראוי, כאילו חס ושלום כל העולם נפל עליך וכאילו ייסוריך גדולים מכל בני העולם. לא כן בני חביבי. כי צריכין לזכור בכל פעם מה שכתוב על פסוק: "בצר הרחבת לי"..." "והנה שמעתי מכבר דיבור נאה ומתקבל משם הרב יחזקאל מנדילאייל לעניין הרחמנות על אשתו ובניו בעניין חסרון הפרנסה, אמר על זה כי צריכין להעלות אז על מחשבתו שהם רק בניו ומצטער בצרתם מחמת אהבת ישראל, אבל באופן כזה אל יטרידוהו הצער הזה מעבודת השם יתברך, רק מה שביכולתו לעזור להם מחמת מצוות אהבת ישראל, בודאי ישתדל לסייעם. מה שאין בידו לעשות יותר – יתפלל עבורם. וכמו כן בכל העניינים. וזהו בחינת "השלך על ה' יהבך", היינו המשא שמוטל על האדם מחמת התקשרות אשתו ובניו, זאת המשא "השלך על ה'", היינו שהם בנים לה' בלבד, "והוא יכלכלך", כי אם הוא האב בטח הוא יזין אותם וייתן להם כל צרכם, כי על האב מוטל לעשות מה שביכולתו עבור אשתו ובניו. והשם יתברך הוא בודאי ביכולתו לעשות" ("אור צדיקים" – מכתבים. מכתב מאהרון יהודה ציגלמן אחד ממשפעי ברסלב מאנשי פולין אל חברו יצחק מאיר קורמן, עמוד ל"ה). כמובן שדברים אלו נאמרו דווקא להורים אכפתיים, וגם אין הכוונה חלילה להמעיט לרגע בחשיבות העצומה של חינוך ילדים, של אהבתם ונתינה עמוקה עבורם של כל מה שביכולתנו, אלא שגם כאן, כמו בכל דבר שבקדושה, צריך גבולות. צריך שהדעת תנהל את רגש הרחמים ולא שילך ויתפשט בלי גבול ובלי טעם, עד שלבסוף הוא עצמו יהיה חלילה מקור הדין והחורבן. אנחנו צריכים לאפשר להם לבוא לעולם, ולהשתדל כפי יכולתנו (ולא יותר מזה) לחנך אותם בדרך יהדות. מה יצא מזה, מה יעבור עליהם וכו' – זה לא בשליטתנו וגם, למרבית הפלא, לא בתחום אחריותנו. זה טבעי שנדאג להם. ואנחנו צריכים להתפלל עבורם. אבל מעבר לזה – זה סתם חסות יתר שיש בה יותר מקורטוב של חוסר אמונה. "תניא רבי יהושע אומר: נשא אדם אישה בילדותו (בצעירותו, ומתה) ישא אישה בזקנותו. היו לו בנים בילדותו, יהיו לו בנים בזקנותו, שנאמר (קהלת יא): "בבוקר זרע זרעך, ולערב – אל תנח ידך, כי אינך יודע איזה יכשר – הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים". "בבוקר זרע זרעך ובערב אל תנח ידך, כי אי אתה יודע איזה מהם יכשר, הזה או זה" – עלינו לזרוע. מה יצמח מזה זה לא העניין שלנו. אותה חסות יתר, אותה דאגה לגורל ילדינו, באה לעיתים שלא מצד הקדושה, ואינה אלא כפירה סמויה בהנהגת השם, שגורמת חוסר ישוב הדעת עמוק. שוב אין אנו מסוגלים עוד לחשוב בצורה בהירה מה באמת אנו מסוגלים להעניק להם ולְמה באמת הם זקוקים, משום שהלחץ והדאגה היתירה לגורלם מוציאים אותנו משיווי המשקל. דוגמא קיצונית לרעיון האחריות-יתר נמצא בסיפור על חזקיהו המלך (ברכות י). "בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבוא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר השם: "צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה" וגו'. מאי כי מת אתה ולא תחיה? מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא. אמר ליה: "מאי כולי האי"? אמר ליה: "משום דלא עסקת בפריה ורביה". אמר ליה: "משום דחזאי לי ברוח הקודש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו". אמר ליה: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת איבעי לך למעבד ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד". כשבא ישעיהו הנביא לחזקיהו המלך ואמר לו בשם השם שימות, משום שלא קיים את מצוות פרו ורבו, אמר לו חזקיהו שהסיבה לכך היא משום שראה ברוח הקודש שיצאו ממנו בנים רשעים, ועל כך ענה לו ישעיהו הנביא: "בהדאי כבשא דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת איבעי לך למעבד ומה דניחא קמי קודשא בריך הוא לעביד" (בתרגום חופשי: מה לך להתעסק בדברים שהקב"ה מסתיר מבני אדם, כגון מה יעלה בגורל ילדיו. מה שמוטל עליך לעשות עשה (במקרה זה – מצוות פרו ורבו) ומה שטוב ונכון בעיני השם – שיעשה). אמונה. המציאות לא בשליטתנו, גם לא ילדינו, הם רק פיקדון שמאפשר לנו לעשות חסד ולעבוד על המידות. מה יצא מזה זה לא תלוי בנו ולא צריך לשנות לנו בקיום המצווה. האם יש דרך שתבטיח לנו שילדינו לא יסורו מן הדרך, חלילה? התשובה היא לא. אין דרך כזו, אבל עלינו להאמין שהשם יודע מה שהוא עושה, וגם הצער הכי קטן שיש עם הילדים (כמו כל סוג של צער) הכל בחשבון מדויק של כפרות עוון ותיקון מדויק עד אין סוף. תתפלל להאמין בזה. אם יש לנו ילדים, יש לנו את כל מה שאנו צריכים בשביל לחנך אותם. גם בזה חייבים להאמין. תפקידנו איננו להביאם לשלמות או להציל אותם מכל הניסיונות של החיים, אלא רק לצייד אותם במה שאנו יכולים לקראת ניסיונות החיים. ומעל לכל – תפילה, תפילה ותפילה. אבל לא תפילה בלחץ ובפחד, כי אם תפילה אחרי אמונה שהשם יודע מה שהוא עושה, ועם כל זאת נתן לנו רשות לבקש לשנות ולשפר את המציאות, וכמו שכותב רבי נתן מברסלב (ליקוטי הלכות, עירובי תחומין ו, יא): "על כן צריך האדם לידע שכל מה שעובר עליו בכל יום ויום כל ימי חייו הכל בצדקה ובמשפט ובחסד שמתנהג עמו בכל יום ויום. כי השם יתברך ברחמיו שקל בדעתו שזה האדם עיקר בחירתו כשיהיה עשיר מופלג וזה האדם עיקר בחירתו על ידי עניות ודחקות גדול וכן בשארי ההרפתקאות וכו', כי הכל בשביל הבחירה שהוא בחינת משפט כנ"ל. ובזה טועים רוב בני אדם שכל אחד אומר אם היה לו פרנסה היה עובד השם. ואם כן לפי דברו הקב"ה בא ח"ו בטרוניא ועלילה עמו. והוא רוצה שיעבוד ויעסוק בתורה אף על פי שאינו יכול מחמת דוחק הפרנסה, ואם כן, הרי הוא מהרהר אחר משפטיו של השם יתברך, כאילו חס ושלום הוא יתברך מעוות המשפט נגדו. וזה הפגם גדול ביותר, כי כשמהרהר אחר משפטיו של השם יתברך זהו עיקר בחינת פגם המשפט שמשם באים כל הקלקולים הנ"ל. על כן צריך כל החפץ באמת לחוס על עצמו שיזהר מאוד מלומר כדברים האלה, רק ידע ויאמין שבחירתו תלויה דייקא באופן זה שהשם יתברך מתנהג עמו ויאמין שהכל לטובתו ויהיה רגיל לומר: כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, ובודאי יש דרך שדייקא על ידי זה הדחקות והייסורים והבלבולים יתקרב להשם יתברך. ואם קשה לו לקבל ולסבול הייסורים והדחקות – יצעק ויתפלל להשם יתברך שיושיעו ויעזרהו, ובזה בעצמו יתקרב להשם יתברך ויעבדהו. כי השם יתברך מתאווה לתפילתם של ישראל, וכמו שכתוב: "וקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני". "כי אין שום עצה ותחבולה נגד כל הצרות וההרפתקאות ודחקות וטרדת הפרנסה העוברים על כל האדם בכל עת ועת, כי אם לצעוק ולזעוק ולהתחנן לפני השם יתברך ולבכות לפניו כתינוק הבוכה לפני אביו שימלא מחסורו. וכשילך בדרך זה ירוויח תמיד הרבה רווח האמיתי והנצחי, כי על פי רוב יפעל בקשתו הרבה, כי השם יתברך שומע תפילת כל פה, וכמו שכתוב: "קרוב ה' לכל קוראיו" וכו', ואפילו אם לפעמים ח"ו לא יתקבל תפילתו כי זמנין דשמע זימנין דלא שמע, על כל פנים הרוויח שקרב עצמו להשם יתברך על ידי זה. כי אין שום דבר שיקרב וידבק את האדם להשם יתברך כמו התפילה שהיא עיקר התחברות ודבקות של ישראל להשם. אבל זה שאומר האדם: אם היה כך הייתי עוסק בתורה וכו', אין זה עצה כלל והוא פוגם בזה הרבה, בחינת פגם המשפט כנ"ל. כי כל אחד צריך לבקש ממקום שהוא שם את השם יתברך, כמו שכתוב: "וביקשתם משם את ה' אלוקיך ומצאת" וכו', משם דייקא, ממקום שאתה שם, מכל מה שעובר עליך". (מתוך אבק לזהב מאת המחבר)