הרב אלימלך בידרמן: איך הכנה "פשוטה" לשבת יכולה להעלות את האדם לגבהים

בשעת בוקר מוקדמת, רגע לפני עלות השחר של ערב שבת, הבישר מקרלין נסע עם בנו, ר' אשר סטולין, בדרכם לעיר אחת. כשהם התקרבו אליה, הבחינו מרחוק בעשן המיתמר מהארובות, עשן חמים שיוצא מהתנורים שבבתי היהודים. היה זה "עשן של שבת" – עשן של הכנות, של מאמץ, של קדושה שקטה המתעוררת מתוך פעולה פשוטה.

ואז פנה האדמו"ר לבנו ואמר לו: "תראה את העשן הזה, תראה את הלהבות העולות מהארובות של הגגות. זה לא רק עשן. זה העדות הכי עמוקה למאמץ של היהודים הללו, לעבודה הקשה שהשקיעו כל השבוע כדי להכין שבת כמו שצריך".

ואז הוסיף דבר מדהים: "אם לא היו כועסים, אם לא היו מקפידים, אם היו שומרים על השמחה – היו יכולים להגיע בזכות העבודה הזו עד למדרגה של רוח הקודש".

את הסיפור המופלא הזה מביא הרב אלימלך בידרמן שליט"א – והוא לא רק מספר, אלא מעורר דרכו את הלבבות: כמה כוחות טמונים בעבודות הפשוטות, וכמה גבוה אפשר להגיע – אם רק שומרים על הלב.

רוב האנשים לא מחפשים רוח הקודש, הם מחפשים שקט. אבל הפרט הקטן הזה – הכעס, ההקפדה, התסכולים של רגע – הוא זה שמפריד בין מאמץ של חולין לקדושה של ממש.

וכמה חבל. כי כל כך הרבה נשים יהודיות, בכל שבוע, מכינות לשבת – קונות, סוחבות, מבשלות, מנקות, מתייגעות – וכמה גברים מתאמצים גם הם להביא את השבת בכבוד. אם בתוך כל זה יש שלווה, יש שמחה, יש רצון פנימי – אז המאמץ הזה לא סתם משתלם, הוא מעלה את האדם לגבהים.

וזו הבשורה האמיתית: אתה לא צריך לחפש את הרוחניות במקום רחוק. היא נמצאת בתוך העשן שעולה מהתנור. בתוך הלחם הנאפה. בתוך הסיר שמתבשל. בתוך הידיים שעובדות – אבל הלב שמח.

ההבדל הוא רק אחד: האם אתה עושה זאת עם כעס או עם שלום? עם תרעומת או באהבה? כי כשאין הקפדה – כל ההכנה הופכת להיות קרבן. וכשיש קרבן – יש שכינה.

אז בפעם הבאה כשאת רצה בין הסירים, כשאתה מזיע כדי להספיק לשבת – תזכרו: העשן שעולה מהבית שלכם הוא לא עשן של עמל בלבד. הוא עשן של קודש.