הרב נעם שרעבי: הסיפור שמלמד מהי אהבת אמת

בתקופה שבה כל סטייה מהשורה הייתה נחשבת לחריג שבחריגים, כאשר מי שיצא מהדרך נחשב לאיום ממשי על טוהר העיירה היהודית, עמד צדיק אחד, קדוש עליון, ובחר להאיר באור אחר. זהו סיפורו של רבי חיים מצ'רנוביץ, תלמידו של המגיד מזלוטשוב, אחד מגדולי האדמו"רים בדורו, אשר עלה לארץ ישראל, והותיר אחריו מורשת של קדושה, אהבה – ובעיקר אנושיות נדירה.

רבי חיים מצ'רנוביץ, כך מספר הרב נעם שרעבי, היה לו בן אחד. הבן הזה עזב את דרך התורה – מעשה שכמעט לא נשמע בזמנו, ובוודאי שלא בקרב בנו של אדמו"ר. מה שהיום כבר הפך לתופעה מוכרת, עם עמותות, תקציבים וליווי רגשי, היה אז שבר עמוק – ציבורי ואישי. והתגובה המיידית המקובלת הייתה ברורה: נתק. להרחיק. "לזרוק אותו לכל הרוחות", שלא יקלקל אחרים.

אבל רבי חיים בחר בדרך אחרת.

הוא לא ניתק. הוא לא צעק. הוא לא נעל. הוא פתח את הדלת – ואת הלב. דאג לבנו לאוכל, לשתייה, לצרכים הבסיסיים, ולעוד הרבה מעבר. לא הייתה זו הסכמה לדרך שבה הלך – אלא בחירה להישאר אבא.

כשבאו אליו אנשים וניסו להבין – ואפילו להוכיח אותו: "כבוד הרב, איך אתה מקרב כזה כופר?", הוא ענה להם דבר שהדהד בעוצמתו הרוחנית: "כמו שאנחנו בראש השנה ויום כיפור מבקשים מהקדוש ברוך הוא – 'קרב אותנו אבינו', למרות שחטאנו, אני לא אקרב את הבן שלי? ואם לא יותר – רק בשביל שיהיה לי פתחון פה כלפי שמיא – שווה לי לקרב אותו".

מילים שמלמדות על עומק אמונתו. על ההבנה שהיחס שלנו לאחר – בפרט לילדינו – הוא גם השתקפות של היחס שלנו לאלוקות. אם אנחנו רוצים רחמים, עלינו להראות רחמים. אם אנחנו מצפים להבנה, עלינו לתת הבנה. והסוף? הבן חזר. אחרי כל התהליך, אחרי כל הקושי, הוא חזר בתשובה שלמה.

לא בכוח. לא בכפייה. בזכות אהבה. בזכות פתחון פה. בזכות אבא שלא סגר את הלב.

המסר שמהדהד מהסיפור הזה בדברי הרב נעם שרעבי הוא חד וברור: גם כשנדמה לנו שאין סיכוי – הדרך עוד לא סגורה. לפעמים, דווקא אהבה עיקשת, חמלה שקטה, היא המפתח לכל השערים שננעלו.

זו לא גישה רגשנית. זו גישה של אמונה. של אחריות. של מבט לטווח ארוך. כי ילד שלא מוותרים עליו – בסוף חוזר הביתה.