מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל: אין מעלה כה גדולה כמזכה הרבים

יש רגעים שבהם הלב לא יכול להישאר אדיש. כששומעים את קולו הרועד של מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל מדבר על זכות מזכי הרבים – אי אפשר שלא להרגיש שהדברים חודרים עד עצם הנשמה.

בדברים מרגשים במיוחד, פונה הרב ומתחנן – לא כמי שמוכיח, אלא כמי שזועק מתוך אהבת ישראל: "אני מבקש מכם, מתחנן לפניכם – זה אדם שמחזיר את בנו של הקב"ה!".

הוא מתאר את אותו יהודי פשוט, שעובד לפרנסתו, שבורח מהתורה כי לא זכה לטעום ממנה, ולפניו יש מישהו – אולי שכן, אולי ידיד – שמקרב אותו, מזמין אותו לבית הכנסת, שולח את בנו לתלמוד תורה, אומר לו מילה טובה על השבת. מעשה קטן – שיכול להציל נשמה שלמה.

הגמרא אומרת: "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו – עזוב תעזוב עמו". מסביר הרב: אם התורה חסה על חמור – קל וחומר על אדם. ואם אדם רואה את חברו תועה, אינו יודע מהי תורה, אינו מכיר את דרך ה', ויש בכוחו לקרבו – איזו זכות עצומה יש לו.

כאן מדגיש הרב עובדיה יוסף זצוק"ל: "מי שמקרב את בנו של הקב"ה – כאילו מחזיר את הבן לאביו שבשמיים. איזו זכות! אין למעלה ממנה!".

אלו לא מילים של הגזמה. כך אמרו חז"ל: "מזכה את הרבים – אין חטא בא על ידו". מי שמצליח להחזיר יהודי לתורה, לשורשיו, לאור הפנימי שלו – מקיים עולם ומלואו. כל נשמה היא עולם שלם.

כמה חשובה כל פעולה – בין אם זו שיחה עם שכן, המלצה על תלמוד תורה, הבנה למי שעדיין רחוק, חיבוק ליהודי שלא זכה לגדול בבית שומר תורה ומצוות. כל מעשה כזה – עולה עד כיסא הכבוד.

מרן הרב עובדיה זצוק"ל מוסיף: "אפילו אם אדם לומד תורה לעצמו – זו מעלה. אבל כשהוא לומד כדי ללמד אחרים, כדי להשפיע, כדי לקרב – זכותו אין לה שיעור!".

הוא מדמה את זה ל"תינוק היונק מחלב אמו" – לאט לאט, לא בכפייה, לא באשמה, אלא בהדרכה רכה, בנעימות, באהבה. ללמד בעדינות, לקרב מתוך לב, ולא מתוך כפייה.

וכאשר אדם עושה כך – נפתחים לו שערי שמיים: נחת, אושר, זיווגים, הצלחה, שמירה, ברכה. "אין למעלה מזה", חוזר הרב. "אל תשאיר את הדף בצד. אל תחבוק ידיים. תקום, תדבר, תפעל, תקרב".

"לא בכוח, לא בחיים – אלא ברוחי", מסיים הרב. זו לא מלחמה. זו שליחות. ומי שנושא אותה באמת – לא רק מקרב אחרים, אלא גם את עצמו.