פוסק הדור עזב את העיר – בגלל סיבה שלא תשאיר אתכם אדישים

"החינוך קודם לכול" – משפט שכולם אומרים, אך עד כמה אנו מוכנים להקריב בשביל המטרה הזו? האם נסכים לעזוב את אזור הנוחות שלנו כשחינוך ילדינו מונח על כף המאזניים?

סיפור מופלא מחייו של פוסק הדור, הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, מלמד אותנו שיעור יסודי בסדרי העדיפויות הנכונים בחיי המשפחה היהודית.

היה זה בעיר ליובן שברוסיה הסובייטית, בתקופה האפלה שבה כל זיק של יהדות היה בבחינת סכנת נפשות. בתנאים בלתי אפשריים, כשדירתו נלקחה ממנו על ידי השלטונות והוא נאלץ להצטופף עם שלושת ילדיו בחדרון קטן בביתו של שַׁמָּשׁ בית הכנסת, המשיך רבי משה פיינשטיין להנהיג את קהילתו במסירות נפש.

הרב פיינשטיין ניצח על מערך שלם של חיי יהדות במחתרת: מקווה טהרה שהוסווה כבריכת שחייה, שיעורי תורה במרתפים חשוכים, בריתות מילה בסתר. 

הכול תחת עינה הפקוחה של המשטרה החשאית, כשחרב המאסר מתהפכת מעל ראשו.

והנה, יום אחד, כמו רעם ביום בהיר, הודיע הרב פיינשטיין שהוא עוזב את העיר. הקהילה נחרדה. משלחות של מתפללים התדפקו על דלתו, בניסיון לשכנע את הרב להישאר. 

היו שחשבו – אולי הרב נשבר אל מול החשש מהשלטונות?

אך תשובתו הנחרצת הדהימה את כולם: "לא הפחד מהשלטונות מניע אותי", אמר הרב פיינשטיין בקול צלול ובטוח, "הרי הוכחתי לכם במשך שנים שאיני מפחד מפני איומים. אבל ילדיי גדלים, ועליי מוטלת האחריות לדאוג שיצמחו כבני תורה אמיתיים. כאן, במציאות הזו, איני יכול להבטיח זאת".

החלטתו האמיצה של רבי משה פיינשטיין הייתה נקודת מפנה היסטורית: הוא הציל את משפחתו, ובהמשך זכה להאיר את שמי היהדות בארצות הברית ובעולם כולו במשך יותר מיובל שנים.

לקח לדורות: כשמדובר בחינוך ילדינו, אל לנו להתפשר. גם אם המחיר כבד, גם אם הדרך קשה – חובתנו לעשות הכול כדי להעניק לילדינו את החינוך הטוב ביותר האפשרי. לפעמים זה דורש צעדים דרמטיים, ולפעמים – כמו בסיפורנו – אף הקרבה של קהילה שלמה. אך בסופו של דבר, ההשקעה בחינוך ילדינו היא ההשקעה החשובה ביותר שנעשה בחיינו.