לקראת שבת
בתורתנו הקדושה כל מילה היא בעלת משמעות מעשית. כאשר התורה חוזרת על עצמה, עלינו לחקור ולשאול את הסיבה לכך.
בפרשת השבוע שלנו, אומרת התורה הקדושה: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן, מִשְׁכַּן הָעֵדֻת".
רש"י מסביר כי כפל המילה "משכן" רומז לכך ששני בתי המקדש – שנחרבו – נלקחו כ"משכון" אצל הקב"ה בשל חטאי ישראל.
שואל רבי שלמה זלמן מוולוז'ין: בואו נחשוב רגע על החוקים שלנו – כשאדם מלווה כסף לאדם שאין לו, הוא לוקח ממנו משכון כערבות. אבל התורה מצווה עלינו להחזיר לו את המשכון בכל ערב – למשל, אם לקחנו ממנו שמיכה, אנחנו חייבים להחזיר לו אותה בלילה כדי שיוכל להתכסות ולישון.
מקשה הרב: אם ככה, למה הקב"ה לא נוהג באותה מידה כלפינו? למה הוא לא מחזיר לנו את בית המקדש שלקח מאיתנו כ"משכון", גם אם עוד לא סיימנו לשלם את החוב שלנו?
מה ההבדל בינינו לאותו אדם עני?
התשובה מדהימה: כשאנחנו מצווים להחזיר משכון לעני, זה משום שבלעדיו הוא יהיה בצער גדול. והעני שסובל – צועק ובוכה מכאב. וכשאדם צועק מכאב, הקב"ה מתמלא רחמים עליו, ומידת הדין מבקשת להעניש את מי שגרם לו לסבול. לכן ציווה עלינו הקב"ה להחזיר את המשכון – כדי שלא ניענש בגלל צעקותיו של העני.
מכאן מסיק רבי זלמן שאם עד היום לא קיבלנו בחזרה את המשכון שלנו – את בית המקדש – כנראה שעדיין לא הרגשנו מספיק את החיסרון. לא צעקנו ולא בכינו. פשוט לא כאב לנו מספיק.
מעשה שהיה באיש עסקים יקה, דייקן עד לפרט האחרון, שקו ישר וסדר היו לו לדרך חיים. היה לו קרוב משפחה, אדמו"ר נודע. באחת מנסיעותיו, מצא עצמו האיש מתארח בשבת בבית קרובו, האדמו"ר.
טרם כניסת השבת הפקיד את ארנקו ביד הרבנית והצטרף אל הרבי לתפילה. בשובו מבית הכנסת, התעניינה הרבנית: "נו, איך הייתה התפילה?"
– "איני מבין", השיב האיש במבוכה, "מדוע הרבי מרים קולו, מתנועע, צועק ובוכה... כך משוחחים עם הבורא? האין זה פגם בכבוד שמיים?"
השיבה הרבנית בחיוך: "בהחלט. כך מדברים כשהלב גועש".
אך האיש לא הסכים: "גם כשכואב, ראוי לאדם לשלוט על עצמו".
בצאת השבת ביקש היקה לקבל את ארנקו. הביטה בו הרבנית בתמיהה: "ארנק? איזה ארנק?".
תחילה שמר על ארשת פנים רגועה ודיבר בנימוס, אך הרבנית עמדה בשלה. "לא זכור לי", התעקשה בפשטות. דקות חלפו, פניו האדימו, אצבעותיו רעדו, וגרונו נשנק מזעם כבוש.
"הייתכן שאת עושה אותי ללעג?!" רעם קולו לפתע, "אני דורש את ארנקי בחזרה!"
"אבל מדוע לצעוק?" שאלה.
"כי כואב לי!" השיב בקול שבור, "וכשכואב, צועקים!"
"אז אולי אתה כן מבין", אמרה הרבנית והניחה לצידו את הארנק, "הרבי כואב את כאב השכינה, נושא עימו את הצער של כלל ישראל. ליבו מחפש מילים ותנועות כדי להביע את עומק רגשותיו!"
חברים יקרים, אנחנו נמצאים בגלות לא פשוטה, אבל אפשר לצאת ממנה. אם רק נצעק, נבכה ונתחנן, בעל ההלוואה יהיה מחויב להחזיר לנו את המשכון ולבנות בשלישית את בית המקדש. ומי יתן ונזכה להתעורר לכך ולהיגאל עוד בניסן הזה. ויתקיים בנו: "בניסן נגאלו, ובניסן עתידין להיגאל". אמן.
השנה לא נותנים להם לחכות - משפחות רבות מצפות לתרומה שלכם לחג הפסח! לחצו כאן >>>
מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו