קור, רעב ולחם יבש – וזה מה שנתן לרב שך את הכוחות להפוך למנהיג הדור

"אין לי מנוחת הנפש ללמוד כשהמצב דחוק כל כך. כשירווח קצת – אשב ללמוד". מחשבה טבעית זו עולה אצל רבים מאיתנו בזמן קושי כלכלי. אך האמת היא שכאשר יגיע הרגע הטוב יותר, תמיד נמצא לעצמנו סיבה חדשה להמשיך ולדחות. זוהי דרכו של היצר הרע – ראש המתכננים ואלוף הדחיות של לימוד התורה. 

הדרך היחידה להתמודד עם המציאות הזו – היא החלטה פשוטה: "היום אני לומד תורה".

עדות מרטיטה מספר "במחיצתם" מתארת את חייו של מרן ראש הישיבה הרב אלעזר מנחם מן שך זצ"ל כנער צעיר בישיבת סלבודקה:

"מאז ומתמיד הייתי ביישן. בעוד שבחורים אחרים הלכו לאכול אצל המשפחות הסמוכות לישיבה, אני, בגלל ביישנותי, לא הייתי מסוגל לאכול אצל אחרים. הסתפקתי במה שהיו מביאים מפעם לפעם לבית המדרש – לחם יבש. מים ברוך ה' לא היה חסר. במשך כל השבוע ניזונתי מלחם ומים – 'פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה'.

רק בשבת, שבה חובה לאכול שתי סעודות לפחות, הלכתי לבעלי בתים. אך בסעודה שלישית, עליה נאמר 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות', העדפתי להישאר רעב.

ישנתי בבית המדרש על ספסל, והנחתי בול עץ מתחת לראשי. מעולם לא הייתה לי כרית. היה לי קר מאוד. פעם אחת ראה אחד האנשים שאני קופא מקור, הביא לי את מעילו הקרוע וכיסה אותי בו.

נעליי היו קרועות, אצבעותיי בצבצו מהן. החליפה היתה מרופטת. חולצה היתה לי רק אחת, אותה כיבסתי בערב שבת לכבוד שבת.

אך למרות כל זאת, אלו היו הימים הכי טובים שלי. הייתי שקוע כולי בלימוד ולא ידעתי דבר ממה שמתרחש בחוץ..."

למרות שהיו לרב שך סיבות רבות להפסיק מלימודיו, הוא ידע שרק התורה נותנת חיים ושמחה אמיתית. הקשיים והייסורים שעבר כנער, התגמדו לעומת האור הגדול וגן העדן שמצא בלימודו. 

זהו מסר יסודי עבורנו: לא לתת ליצר פתח להרחיק אותנו מבית המדרש דרך "סיבות מוצדקות". כי בסופו של דבר, הדרך להתמודד עם הקשיים אינה בדחיית הלימוד – אלא דווקא בהתמדה בו.