למה יהודי חגג שני ימי הולדת בשנה? הסיפור שלא תשכחו

השאיפה להיות קרובים לקב"ה נטועה עמוק בליבו של כל יהודי.

חכמינו מלמדים כי מצוות התורה הן למעשה מסלולים שנועדו להוביל אותנו אל הקרבה האלוקית הנכספת. 

אך התבוננות מעמיקה תגלה כי למרות שישנם רבים השומרים את מצוות ה' ומקיימים לכאורה קשר יום־יומי עם בוראם, הם בכל זאת נותרים רחוקים ממנו יתברך.

וכאן עולה התהייה המתבקשת: כיצד ייתכן שאחרי שאדם קרא קריאת שמע, התפלל תפילת עמידה בכוונה, נתן צדקה או עמל בתורה, עדיין אינו חש קרבה לקב"ה?

התשובה טמונה בפרשת השבוע, במילים "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה'".

המילה "קורבן" מלמדת אותנו את הסוד: בוודאי שכל מצווה מקרבת – אך אם אתה רוצה קרבה אמיתית ועמוקה – עליך לתת "אקסטרה", עליך להקריב משהו מעצמך לכבוד הקב"ה.

ההקרבה, המסירות והנכונות לצאת מאזור הנוחות – אלו הם אבני היסוד הבונות מערכת יחסים קרובה והדוקה עם הבורא. כאשר אנו מקיימים מצוות רק כשנוח לנו ומוותרים עליהן כשהן דורשות מאמץ, אותן דרכים המיועדות לקרב אותנו – מתרחקות מאיתנו.

המשוואה פשוטה: קרבה דורשת הקרבה.

הקשר בין קרבה והקרבה בא לידי ביטוי בסיפור הבא:

היה פעם יהודי בשם רבי יצחק, שהייתה לו הנהגה משונה – לחגוג שני ימי הולדת כל שנה. האחד היה יום הולדתו הרגיל, והשני – היום שבו ניצל ממוות. כשהיה נשאל בזכות מה הוא ניצל, עיניו היו נוצצות מהתרגשות: "בזכות מסירות הנפש על מצוות ציצית".

במהלך התקופה הנוראה במחנות העבודה, רבי יצחק נאחז במצווה אחת בכל כוחו ולא ויתר עליה בשום אופן. בכל יום, היה מוצא לעצמו פינה שקטה לרגע קצרצר, מתרחק מחבריו, מוציא בזהירות את הציצית שהסתיר, לוחש "שמע ישראל", וחוזר מהר לעבודת הפרך.

יום אחד, כשהגשם ניתך בחוזקה והבוץ הגיע עד לקרסוליים, מצא רבי יצחק את ההזדמנות המתאימה כדי לחמוק הצידה ולקיים את המצווה היומית שלו. רגע אחרי שפשט את הציצית, לפתע הופיע מולו קצין נאצי. 

בפחד גדול, הוא נפל על רגליו והתחנן על חייו. אולם, רבי יצחק לא ידע שהציצית שלו נפלה והתכסתה לגמרי בבוץ. בנס גלוי, הקצין הרשע לא הבחין בה, והלך משם בלי לפגוע ברבי יצחק.

אחרי השחרור, כשכבר ראה את חלום החופש מתגשם והחל לצעוד לעיר הולדתו, פתאום חש סחרחורת. חום גבוה הציף את גופו, והוא קרס באמצע הדרך.

באותו זמן בדיוק עבר במקום רכב עם רופאים יהודים מרוסיה שבאו להציל את שארית הפליטה. כשראו גופה שרועה על אם הדרך, היו ביניהם שהעדיפו שלא להתקרב, שמא האדם המוטל חולה וזה מסוכן מדי.

אבל אז, הרופא המבוגר שביניהם הבחין במשהו מבצבץ מבגדיו של האיש. "חכו", אמר הרופא והצביע, "אתם רואים את הציציות שלו? איזה יהודי שורד את הגיהנום הזה ועדיין דבק במצוות ציצית? אנחנו חייבים להציל אותו! מי שמסר כך את נפשו – לא נוותר עליו!" הרופאים לקחו את רבי יצחק לבית חולים שדה, טיפלו בו במסירות, וכך ניצל בפעם שנייה.

לימים, הוא זכה לעלות לארץ ישראל, להקים משפחה מפוארת ולראות נכדים ונינים הולכים בדרך התורה.

לפעמים דווקא ההקרבה הקטנה, העקשנית והיומיומית הזו, על מצווה אחת, בתנאים הכי קשים - היא שיוצרת קשר אמיתי עם הקב"ה. קשר שמציל חיים.

שבת שלום.