סוד הכישלון החינוכי

ראיתיו לראשונה כאשר ישבתי מולו במשרדו המרווח והוא פרש בפני את משנתו החינוכית. "לא נולדתי מנהל" – פתח איש שיחי.  – "את מיטב שנותי הקרבתי עבור בטחונה של מדינת ישראל במהלכן זכיתי לאייש עמדות פיקוד שונות במערכת הבטחון. במשך השנים הרהרתי רבות בעתידה האנושי של מדינת ישראל ואט אט חלחלה בי התחושה כי חוסנה של המדינה אינו נובע רק מעוצמתה הבטחונית וההרתעתית, הוא מותנה גם בחינוכו של דור ההמשך. החינוך - לא חשוב פחות מן הבטחון. לאור מסקנתי זו אך טבעי היה להצטרף עם שיחרורי אל מערכת החינוך הישראלית. לאור הנסיון שצברתי במהלך השנים הפכתי למנהל בית ספר התיכון זה בו אנו נפגשים. כאיש צבא הצבתי לעצמי שתי מטרות מרכזיות עם כניסתי לתפקיד. האחת – להכפיל את מספרם של תלמידי הזכאים לתעודת בגרות. השניה  להנחיל לתלמידי את הערכים עליהם גדלתי וחונכתי. מטרתי הראשונה הושגה במלואה ורשאי אני לציין בגאוה ובסיפוק כי תוצאות מבחני הבגרות של תלמידי בשנה האחרונה עלו על כל ציפיותי. באשר למטרתי השניה אין לי אלא להודות בכשלוני המוחלט. לא הצלחתי להנחיל לתלמידי את הערכים עליהם חונכתי. אתה צריך להבין שמצב הנוער כיום אינו פשוט כלל וכלל. ההתפרקות הערכית נותנת את אותותיה בכל רובד אפשרי ולצערי, כמנהל, אין בידי כלים כדי להתמודד עם מצב זה. לשם כך בקשתי להפגש אתך". ישבתי מולו ושתקתי. אני שמעולם לא עסקתי בחינוך ולא הוסמכתי להוראת תלמידים בני ימינו מתבקש לסייע בידי מנהל בכיר עתיר זכויות ביטחוניות וחינוכיות. מה אומר לו? שאין לי ידע בחינוך? שגם אני מטופל בילדים? שסבתי ע"ה נהגה לומר ש"מי שיש לו ילדים שלא ידבר על הילדים של השכנים"?. שדעתי על נערי ונערות ישראל שונה מן העמדה אותה הציג בפני?. הנוער של היום? ובכן חברים... זה ממש לא חדש לי כל הסיפור הזה של הדיבורים האלה.

זה לי כמה שנים שאני שומע כיצד מוציאים דיבת נערינו רעה. כמעט בכל מקום ניתן לשמוע כי "הנוער של היום זה לא הנוער של פעם" וש"היום מסוכן להגיד מילה לילד ברחוב" וכיוצא בהללו מילים לא יפות ומעליבות על ילדי ישראל. אינני שותף לקביעות אלו. כמדומני שהנוער הישראלי בימינו אינו נופל ברמתו הלימודית והערכית מן הנוער "ההוא" שהגיש לו את המדינה "על מגש של כסף". גם המורים "מתוצרת הארץ" אינם מפגרים בידיעותיהם ממורי ומורות ישראל לדורותיהם. אם בכל זאת ישנו הבדל כלשהו ביניהם הוא אינו מצוי ב"חומר" האנושי אלא דווקא בזה הערכי. בפרשת כי תצא מובאת פרשת "בן סורר ומורה", פרשה זו עוסקת בנער מתבגר הגוזל את אביו ואמו ובכספם הגנוב ממלא הוא את בטנו בבשר ויין. פרשה זו חריגה משאר פרשיות התורה ומשתי סיבות. א. בחומרת העונש. ב.בתנאים (הבלתי אפשריים) ליישומה. אין ספק כי נער הגונב כסף מאביו ואמו ומתהולל בחצר ביתם בחינגאות ברבקיו ויין אינו נמנה מן הסתם על צדיקי הדור. אולם יחד עם זאת הלא תסכימו איתי כי המרחק בין מעשיו הנלוזים לבין עונש מוות אותו מבקשת התורה להטיל עליו, רב הוא עד למאוד. חז"ל שחשו בכך מבהירים כי עונש חמור זה "על שם סופו" הוא בא. וכתב רש"י כי "הגיעה תורה לסוף דעתו. סוף שמכלה ממון אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא ועומד בפרשת דרכים ומלסטם הבריות. אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב". רגע... רק רגע אחד... לפני שאתם שולפים מהבוידם את הטענות ש"צריך לבצע רפורמות בתורת ישראל" וש"הגיע הזמן לעדכונים" וכו´. צאו ובדקו כמה נערים הוצאו להורג בעוון היותם "סוררים ומורים"? ובכן למרבה הפלא... אף לא אחד. מצד שני חברים... גם אם נטפח על שכמנו ונשנן כי "עם הספר" אנו וש"הצבא הישראלי הינו המוסרי ביותר בעולם" תסכימו איתי שהעם היהודי הצמיח לאורך השנים אי אלו נערים שלא הפכו לחתני התנ"ך העולמיים.

כיצד קרה שמעולם לא הוצא להורג ולו נער אחד בעוון זה? ובכן - התשובה לתמיהתי חבויה בדבריו של רבי עקיבא שקבע: "בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות! למה נכתב? אלא לומר: דרוש וקבל שכר". התנאים ההלכתיים הנדרשים לחבור יחד כדי להפוך נער עבריין ל "בן סורר ומורה" הינם רבים כל כך עד שקובע רבי עקיבא כי הדבר בלתי אפשרי. אם כן מדוע נכתבה? כאן מציב בפנינו רבי עקיבא את קביעתו השניה - מצוה זו לא נכתבה אלא כדי ללמדנו אורחות חינוך - דרוש וקבל שכר. אם נדרוש פרשה זו לעומקה מבטיחנו רבי עקיבא - נראה שכר בעמלינו וכבר נאמר "עמלינו – אלו הבנים".

סוד הכשלון החינוכי בבואם לקבוע את כלליה של מצוה זו כפי שקיבלוה מסיני קובעים חז"ל:"אם לא היתה אמו שוה לאביו בקול במראה ובקומה אינו נעשה בן סורר ומורה". לפי פשוטן של דברים נדרשים הוריו של הבן הסורר להיות שוים בקולם, במראיהם החיצוני ובגובהם, למותר לציין כי תנאים אלו הופכים את המצוה לבלתי אפשרית. אולם היכן הוא ה"שכר" עליו מעיד רבי עקיבא? כיצד דרישת פרשה זו תעשיר את ידעותינו החינוכיות?. מלמדנו רבי עקיבא כי סוד החינוך נעוץ בפרשה זו. בדרישתה - נוכל להציץ אל תפישתה החינוכית של תורת ישראל. למען האמת, סיפורו העצוב של "בן סורר ומורה" מתחיל עוד בטרם לידתו ונפתח הוא באופי הכרותם של אביו ואמו. בפרשת כי תצא סדורות שלוש פרשיות זו אחר זו. הראשונה עוסקת בלוחם הנכנע ליצריו בשדה הקרב ולוקח בשבי אשה כדי לשאתה רק מחמת יופיה החיצוני. הפרשה השניה עוסקת באדם הנשוי לשתי נשים האחת אהובה והשניה שנואה. השלישית עוסקת ב"בן סורר ומורה". וכבר לימדונו חז"ל כי שלוש פרשיות אלו באדם אחד הן נוהגות ולמה נכתבו בסדר זה? ללמדך כי "אם נשאה סופו להיות שונאה... וסופו... להוליד ממנה בן סורר ומורה! לכך נסמכו פרשיות הללו". אדם הנושא אשה לשם יופיה מתוך תאוותו הוא נושאה, כאשר תשכך תאוותו תהפוך אהבתו לשנאה. מבשרתנו התורה כי לאשה שנואה זו יולד בן אשר יהפוך לבן סורר ומורה. ילד הנולד לאב השבוי בידי יצריו ולאם שנואה השבויה בביתו ומבכה את בית הוריה, ילד זה אינו גדל בסביבה חינוכית ראויה. הדוגמא האישית השלילית הגלומה באישיותו של אביו מולידו מחנכתו ללכת אחר תאוות ליבו. ילד זה אינו אשם במצבו החינוכי ועל כן אינו נעשה בן סורר ומורה. התנאי להפיכת עבריין ל"בן סורר ומורה" הוא שיעשה זאת מתוך בחירתו. ילד זה אינו אשם במצבו, אשמים בכך הוריו. זו כוונת חכמינו באומרם "אם לא היתה אמו שווה לאביו בקול במראה ובקומה אינו נעשה בן סורר ומורה". כאשר הקול החינוכי של ההורים אינו זהה. בעת בה ערכי האב שונים מערכיה של האם, אין הם מסוגלים לדרוש מילדיהם לפעול על פיהם, אולם בכך לא די. כאשר מראיהם – מעשיהם של ההורים שונים מן הערכים עליהם מחנכים הם את בני ביתם אין הם מסוגלים להקנות את ערכיהם ליוצאי חלציהם. בנוסף לזאת קובעת התורה כי קומתם הרוחנית השוה של ההורים הינה תנאי הכרחי להצלחה בחינוך.

כל האחריות עליהם הורים המבקשים לחנך את ילדיהם נדרשים ל"קול" חינוכי אחיד, למעשים התואמים את ערכיהם החינוכיים ולקומה רוחנית שווה. העדר אחד מן הפרטים מטיל את האחריות החינוכית על ההורים ומשום כך אין בנם נעשה בן סורר ומורה. כאשר נכשלים תלמידים בבחינותיהם מוטחת מערכת החינוך אל עמוד הקלון הציבורי וראשיה נאלצים להתפתל בראיונות תקשורתיים כדי להנפיק הסברים. אולם כאשר נערים פורקים מעליהם ערכי יסוד ומאיימים על שלום החברה אין הוריהם מוזמנים לבית המשפט. האם אין בכך צביעות?. תורת ישראל מלמדת כי האחריות החינוכית מוטלת על כתפי ההורים וכי ההצלחה החינוכית או הכשלון החינוכי מקורו בהם. אם עמדו הם בכללי הסף המחייבים כל הורה, להיות שווים ב"קול" ב"מראה" ו"בקומה" רק אז יהפוך בנם ל"בן סורר ומורה" רק אז יוסר הקולר החינוכי מן ההורים ויתלה בצווארו של בנם. כשישבתי מול המנהל הנכבד בקשתי לומר לו כי התנהגותם של הכפופים לו היא שתקבע את הצלחתה של ההנחלה הערכית. רק כאשר קולם של המורים יהיה "שוה" ולא יפסלו אלו את דבריהם של אלו, רק כאשר חייהם הפרטיים של מוריו יותאמו לערכים אותם מבקשים הם להנחיל לתלמידיהם וכן... כן... רק כאשר קומתם הרוחנית של מורי ישראל תשדר עוצמה, רק אז נוכל להנחיל לילדינו את ערכינו הנעלים. אתם רוצים לדעת את סוף הסיפור? ובכן – לאחר שהצגתי בפניו את משנתי החינוכית ביקש ממני המנהל להקדיש מזמני ולהרצות בפני תלמידיו. הוא הדגיש בפני כי כדי לאפשר לי את הדבר הוא צריך להימלך בועד המורים, בועד ההורים, בועדת האתיקה ובועד התלמידים וליטול מהם עצה ורשות. כן חברים... שמעתם טוב... כדי להרצות בפני תלמידיו נדרש אני להבחן בפניהם. ובכן חברים... לאחר שבוע התכנסה הועדה המורכבת ממכובדים אלו והוזמנתי להרצות בפניהם משהו כמו הרצאה לדוגמא. לא עברתי את המבחן...