"לא ידעתי שאני גוססת": ביקור במרפאה שהפך להצלת חיים

כאשר מילה ביקוב, תושבת קריית ים בת 80, פתחה את הבוקר בביקור שגרתי במרפאת "כללית" הסמוכה לביתה, היא לא שיערה שהביקור הזה עתיד להפוך לרגע מכונן, כזה שישפיע על המשך חייה. בלי תסמינים מוקדמים יוצאי דופן וללא תלונות חמורות, נכנסה מילה כהרגל למעקב רפואי שגרתי – אולם למרבה המזל, צוות המרפאה לא פעל על אוטומט.

הייתה זו כוכבה גולדשטיין, המנהלת האדמיניסטרטיבית של המרפאה, שזיהתה ראשונה שמשהו אינו כשורה. מבט קצר על פניה של מילה הספיק כדי להבין שהיא לא חשה בטוב. במקום להפנותה להמתין, כוכבה ניגשה אליה באופן אישי, שאלה לשלומה והובילה אותה מיד לחדר האחיות לבדיקות נוספות.

מהירות תגובה מצילת חיים

לא חלף זמן רב, ומצבה של מילה הידרדר במהירות: קוצר נשימה גובר, ירידה במצב ההכרה, וסטורציה (ריווי חמצן בדם) נמוכה בצורה מסוכנת. אילנה בימון, מנהלת האחיות, נכנסה לפעולה מיידית. היא חיברה את מילה לחמצן, מדדה סימנים חיוניים וביצעה לה בדיקת אק"ג. במקביל, הוזעקה למקום ד"ר רננה אמיר, רופאת המשפחה הקבועה במרפאה, שהבינה גם היא שמדובר באירוע חירום של ממש – והורתה להזמין ניידת טיפול נמרץ באופן מיידי.

תוך דקות, צוות מד"א פינה את מילה באמבולנס לבית החולים, שם הוכנסה מיידית לחדר ההלם. רופאי המחלקה קבעו כי מדובר באי-ספיקת לב חמורה שהתפתחה במהירות – ובזכות ההגעה המהירה וההתערבות המוקדמת, חייה של מילה ניצלו.

מהחמרה קיצונית – להתאוששות מלאה

לאחר ייצוב מצבה, הועברה מילה למחלקת טיפול נמרץ, ובהמשך למחלקת הלב, שם עברה סדרת טיפולים ומעקב צמוד. כשחוזקה, שוחררה לביתה עם הנחיות שיקומיות ומעקב רפואי קבוע. היא לא שכחה את מי שעמדו לצידה ברגע הקריטי.

ימים ספורים לאחר שובה לביתה, חזרה מילה למרפאה כדי לומר תודה. הפעם, לא כלקוחה, אלא כאישה שבאה להכיר תודה למי שהיו בעבורה שליחי השגחה. צוות המרפאה קיבל אותה בהתרגשות רבה.

"זה רגע שלא שוכחים," מספרת אילנה בימון, מנהלת האחיות, ומתקשה להסתיר את ההתרגשות. "אנחנו רואים עשרות מטופלים ביום, אבל צריך לדעת לזהות מתי מדובר במשהו חריג. במקרה של מילה – כל שנייה הייתה חשובה."

לקח מקצועי: כשאנושיות ומקצועיות נפגשות

המקרה החריג הזה הפך לשיחת היום בקרב צוות המרפאה, ולא בכדי. הוא מדגיש את חשיבותה של ערנות רפואית ושל התייחסות אישית, גם כשמדובר בבדיקות שנראות שגרתיות לחלוטין.
"זיהוי מוקדם, תגובה מיידית ופעולה על פי פרוטוקולים – אלו הכלים שעושים את ההבדל," מסכמת אילנה. "אבל לא פחות חשוב – האנושיות. לשים לב למטופל, לעצור רגע, לשאול, להרגיש. זה מה שמציל חיים."