תהיו בשקט: תעשו כל מה שאומרים לכם

רבי נתן מברסלב אומר: אם אתה מצליח להבין שגם השני צודק, אתה יכול להתמזג איתו ואם אתה מתמזג – מתחיל שיתוף, נבנה עולם, כל אחד נותן ומקבל, יש שלום, דברים יפים קורים יחד שלעולם לא היו קורים לבד ובשביל זה צריך להפסיק להסתכל אחד על חברו בעין רעה. "כי צריכין להיות עז כנמר בעבודתו יתברך, כידוע, אבל אף על פי כן צריכין שלא יהיה הניצחון יותר מידי, שלא יהיה שונא לחברו בשביל שאינו מתנהג כדרכו, ויתנהג עם חברו במזג שווה.

דהיינו, שאף על פי שצריך להיות חזק מאוד בדרכו הטוב, אף על פי כן יסתכל על חברו גם כן בעין טובה וישתדל למצוא בחברו גם כן טוב באופן שיהיה לו אהבה עם חברו ולא יהיה לו עין רעה בחברו, חס ושלום. כי אינו מתיירא שחברו ח"ו ידיחו מן האמת שבליבו, חלילה. כי הוא חזק בדעתו ובדרכו הטוב מאוד כראוי. אך אף על פי כן אין עינו רעה בחברו ואוהב את חברו גם כן, אף על פי שאינו הולך בדרכו. כי אולי הוא צריך לילך באותו הדרך שבחר לו, כי אולי לפי שורש נשמתו צריך לילך בדרך הזה. ואפילו אם רואה שחברו אינו הולך בדרך הישר, אף על פי כן הוא דן אותו לכף זכות ומשתדל למצוא גם כן איזה נקודה טובה, כאשר הזהירנו הוא זכרונו לברכה (הכוונה לרבי נחמן מברסלב) על זה מאוד, כמבואר בדבריו הקדושים בכמה מקומות. ואם אפשר לו לדבר עם חברו באמת ובתמימות בלי ניצחון של שקר, להטות חברו אל האמת להשיבו לדרך הישר, מה טוב ומה נעים. ואם לאו – אף על פי כן אינו שונא אותו, אדרבא, אוהב אותו גם כן, כי משתדל למצוא בן גם כן נקודות טובות, כדי שיוכל להתמזג עימו ולאהוב את עצמו עימו. וזה עיקר קיום העולם, כי בהכרח שיהיה ניצחון ושינוי דעות, כי אין שני בני אדם שווין. אבל צריכין שיהיה ביניהם התמזגות והכרעה לטובה, שלא יתנו אחיזה חס ושלום, להרע עין". מה זה עין רעה? אדם שמרגיש מנצח מסתכל על השני ואומר לעצמו: "אחד כמוך לא צריך. אתה מיותר בעולם. אחד שחושב כמוך ומתנהג כמוך הוא מיותר ומפריע". ויש גם עין רעה על עצמו. ומי שמרגיש מנוצח חושב לעצמו: "אחד כמוני לא צריך. אני מיותר בעולם. אחד שחושב כמוני ומתנהג כמוני הוא מיותר ומפריע". וגם זו טעות. צריך את כל אחד, אין בן אדם מיותר. צריך את המהיר ואת האיטי, את המעשי ואת הרוחני. צריך את כל הצבעים ואת הכל הנשמות. יש לך את הדרך שלך? בסדר גמור, אל תוותר עליה. אבל אל תנסה להכניע את השני שיהיה כמוך.

אם תכניע אותו – הפסדת אותו וכל העולם הפסיד אותו. לא צריך בעולם שני אנשים זהים. אם יש לך ילד שונה ממך, אם יש לך אבא שונה ממך, אם יש לך אישה שונה ממך, אתה לא צריך לנצח אותם, אתה לא צריך להסביר להם כמה אתה צודק וכמה נכון שכולם יהיו כמוך. אתה צריך להתמזג איתם. אני מים, אתה אש. בסוף יצא לנו תבשיל טוב. רק אש – תשרוף את כל העולם. רק מים – יטביעו את כל העולם. אי אפשר שרק אני אהיה בעולם, שרק הטבע שלי יתגבר. צריך גם אותך. מוכרח להיות שינוי דעות, בין איש לאשתו, בין הורים לילדים, בין אדם לשכניו, בין עדה לעדה, בין אומה לאומה.

מה זה חינוך ילדים? "שיהיו בשקט, שיעשו מה שאומרים להם". נכון, לפעמים מרוב שמפחידים אותו, הילד עושה מה שאומרים לו. אבל זה לא נקרא שחינכנו אותו, זה נקרא שניצחנו אותו. עכשיו יש לנו שקט של מנצחים, עכשיו הדברים מתנהלים כרצוננו, אבל זה רק עניין של זמן עד שמי שניצחת אותו ינצח אותך. כי אף אחד לא רוצה להיות מנוצח. הרווחת לרגע. בסוף תפסיד הכל. אבל אם תהיה אדם – תשתמש עם הבחירה שלך, תתרומם מעל עצמך, תתמזג עם הזולת בשביל התכלית. תן מקום גם למי ששונה ממך גם אם זה לא תמיד נוח לך. רבי נתן מסביר בהמשך דבריו, כי כל מיני מחלוקות נמשכים מפגם הרצון, כלומר על ידי שאין מקשרים כל הרצונות לשורש הרצון. עיקר המחלוקת הוא בין הרצונות. כל אחד רוצה משהו אחר. אחד רוצה כך והאחר רצונו להיפך, ומחמת זה נעשה מחלוקת. אם הוא מיסוד אש הוא רוצה להתלהב כל הזמן. אם הוא מיסוד העפר הוא רוצה לנוח כל הזמן. אם הוא מיסוד המים הוא רוצה לזרום כל הזמן. אבל לכל הרצונות השונים יש שורש, שורש הרצון. ואם מתחברים אליו מתחברים אל התכלית. כשמסתכלים על כביש מהיר רואים תנועה של מכוניות לכל הכיוונים. זה נראה כיוונים מנוגדים, זה נראה רצונות שונים, אבל הכל נגזר בעצם מאותו רצון. יש רצונות מתחלפים, משתנים, ויש רצון אחד עליון, שורשי, לא משתנה. אנחנו רוצים לחיות, רוצים ליהנות, אנחנו רוצים שיאהבו אותנו, רוצים להתפרנס, רוצים להתקדם, להצליח. בעצם יש לנו עשר רצונות, שהם עשר הספירות: חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. החסד רוצה להתפשט, הגבורה רוצה להצטמצם.

כשמשהו מאיים עלי אני רוצה להסתייג – זו מידת הגבורה. כשאני אוהב מישהו אני רוצה להתגבר אליו – זו מידת החסד. אבל ברגע שאדם רוצה להתחבק עם מישהו ואותו אחד שולף לו סכין, הרי תוך שנייה מתחלף הרצון. תחילה רציתי להתחבר איתו, עכשיו אני רוצה לברוח ממנו. קודם זה היה חסד, עכשיו זאת גבורה. קודם נסעתי לתל אביב, עכשיו אני נוסע לירושלים. פעם רוצה להתחתן ופעם רוצה להתגרש. אפשר להשתגע. כי בכל אחד פועלים כוחות מנוגדים, בכל אחד קיימים רצונות סותרים. אבל יש רצון אחד, שהוא השורש של כל הרצונות. הרצון שברצונות. כל מה שאנחנו רוצים, כל מה שכולם רוצים, אלה שרוצים להתחבר ואלה שרוצים לברוח. כולם רוצים, בעצם, רק דבר אחד. וכך כותב בעניין זה רבי נתן (ליקוטי הלכות שומר שכר ב' סעיף י'): "והכלל שעיקר המחלוקת מחמת שינוי הרצונות וכל זה מחמת שאין מקשרין כל הרצונות לשורש הרצון, שהוא רצון שברצונות. כי באמת ראוי לדעת שכל הרצונות של כל בני האדם אף על פי שיש ביניהם שינויים גדולים אף על פי כן כולם נמשכין מרצון העליון שאין בו שום שינוי, שהוא בחינת רצון שברצונות. ומי שיודע ומאמין בזה בשלמות בודאי לא יחזיק במחלוקת, כי ידין את חברו לכף זכות תמיד..." יש רצונות משתנים, נמוכים, ויש רצון עליון. גם במציאות שלנו קורה לפעמים ברגע אחד שכל הרצונות כולם מתבטלים לרצון אחד חזק. אדם רוצה לאכול, אדם רוצה לישון, אבל כשיש מלחמה, כולם רוצים להגן על החיים. האוכל והשינה כבר לא במרכז הרצון. נכון, אני גם אוכל, אבל זה לא ממש מעניין אותי כעת. מה שמעניין אותי באמת, מה שתופס לי את כל המוח והלב זה רק דבר אחד – שננצח במלחמה. אני ישן כי אני צריך לישון, לא בגלל שאני רוצה. אני נוסע לאיזה מקום, כי אני צריך לנסוע, לא בגלל שאני רוצה. מה אני באמת רוצה, זה רק רצון אחד פנימי – שננצח. רצון החיים, רצון הקיום, חזק יותר מכל רצון אחר, וברגע שמאיימים על החיים של האדם, כל הרצונות האחרים מתגמדים. אבל מה קורה אם אומרים לאדם: בסדר, תחיה, אבל תחיה חיים ריקים, תפלים, לא משמעותיים, לא מספקים, לא עמוקים. גם חיים כאלה אתה רוצה לחיות? לא. אדם רוצה חיים עם ערך. לא סתם חיים. וברגע שנותנים לאדם מטרה משמעותית לחיות למענה, הוא מוכן לוותר על הרצונות הנמוכים, הוא מוכן לוותר על הניצחונות שלו. הילד שלי מעצבן אותי? אני לא רוצה לנצח אותו, אני רוצה לחיות למען תכלית. האישה שלי רבה איתי? אנחנו נתאמץ ונשלים כדי שביחד נוכל להגיע למטרה הגבוהה שלנו, שתהיה לחיים שלנו משמעות, שנחיה למען מטרה נעלה. הרצון העליון פירושו לשרת מטרה נעלה, והמטרה הנעלה היחידה שקיימת זה רצון הבורא, כי כל הרצונות הנמוכים והקטנים שלנו הם זמניים.

אפילו כשאדם רוצה לעשות מעשה מאוד גדול, מאוד נחשב, המעשה הוא זמני, הוא מוגבל. יש משהו יותר גדול – רצון הבורא, וזה התכלית של הכל. מה אתה מעדיף? לאכול ארוחה טובה או להמציא תרופה שתציל מיליונים? שאלה שטותית, בודאי שאני רוצה דבר שיש לו ערך יותר נעלה. אז מה אתה מעדיף? להמציא תרופה שתציל מיליונים שיחיו חיים חסרי ערך, או להעניק משמעות לאותם מיליונים, שיהיו להם חיים עם תוכן? רבי נחמן אומר: "כל העולם מלא מחלוקות, ואין מי שישים אל ליבו התכלית, שבכל יום ויום האדם מת, כי היום שעבר לא יהיה עוד ובכל יום הוא מתקרב למיתה". חבל על הזמן שאתה חי בעולם הזה ללא קשר עם התכלית. חבל על ניצחונותיך. מי יזכור אותם עוד חמישים שנה? תסתכל לגמרי למעלה, תנצח ניצחון נצחי. גם כשתעזוב את העולם הזה ולא תהיה בגוף יהיה לך חלק בתכלית של העולם. הניצחון שלך לא יהיה שבנית בית יותר יפה מהשכן שלך, לא שהראית איזה חכם אתה, איזה חזק אתה, כמה עוצמה יש לך. מי יזכור אותך בכלל? למי יהיה אכפת ממך? כל השליטים שכבשו מדינות הייתה להם שיטה – לבנות ערים שלמות, מבצרים וארמונות אדירים ולקרוא להן על שמם. מי שהמציא את זה היה קין: "ויהי בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו – חנוך" (בראשית ד, יז). גם הם רצו נצחיות. אבל אם היו רק קצת מתבוננים במה שקרה לקודמיהם היו מגלים שתוך זמן יבואו שליטים אחרים, יהרסו הכל, ויבנו ערים אחרות בשמות אחרים. אבל אם עשית משהו שמביא תועלת לנצחיות של העולם, כך באמת יזכרו אותך. "זכר צדיק לברכה". בל"ג בעומר עולים מאות אלפים לקברו של רבי שמעון בר יוחאי. לפני כמה זמן הוא נפטר? לפני אלפיים שנה. והנה מאות אלפים של יהודים מכל העולם, בלי שאף אחד יממן להם את הוצאות הנסיעה, טורחים ומגיעים לקברו, לומדים, מתפללים ורוקדים. למה? כי רבי שמעון עשה משהו נצחי בעולם. הוא שירת את התכלית באופן כל כך מעולה, שכולם יזכרו לו את זה עד סוף הדורות. הוא לא בנה עיר וכתב עליה שמעון, הוא עשה משהו לטובת העולם. הוא חי למען רצון הבורא, היה לו קשר עם התכלית וכך הוא חי לנצח. וגם אנחנו יכולים לחיות לנצח, אם נחפש את התכלית, אם נחיה למענה, נזכה לניצחון קדוש, ניצחון ניצחי. ואין אדם אחד בעולם שלא מקבל את ההפוך ממנו כדי להיות אלוקי. חתול לא מגדל עכברים. חתול מגדל חתולים. אבל אדם תמיד מגדל מי שהפוך ממנו ושונה ממנו הרבה יותר ממה שעכבר שונה מחתול. וגם כשחתול מגדל חתולים הוא לא צריך להתאמץ. זה טבוע בו. אבל כשאדם מגדל אדם, אפילו דומה לו, זה מכריח אותו לצאת מעצמו.

כל המער בחינוך נובע מזה שלוקחים הכל אישית. אני רואה מה הוא עושה לי. אבל אם אדם יוצא מעצמו הוא מבין שילד לא עושה שום דבר בכוונה רעה נגדו דווקא, זה הטבע שלו – קטנות. ואם אני מבין את זה אני לא נופל לקטנות שלו אלא מעלה אותו לגדלות שלי, וזה מעשה אלוקי. "כי ההולדה היא בחינת שלום, כמו שכתוב: "וראה בנים לבניך, שלום על ישראל", כי שלום הוא התחברות שני הפכים, וזה בחינת זיווג, כי איש ואישה הם בחינת מחלוקת, כי הם שני הפכים. ועיקר התחברותם הוא רק בהבנים הנולדים מהם, כמו שפירש רש"י: "והיו לבשר אחד" – שמשניהם נולד בן ושם נעשין אחד. נמצא שעיקר השלום הנעשה ביניהם הוא רק בבנים הנולדין, ששם נעשין אחד" (ליקוטי הלכות יבום ב, ה). להביא ילדים לעולם על פי טבע בא מתוך הרצון להגדיל את שמנו והצלחתנו. כותב המלבי"ם: "כי על ידי שהוא ערירי מבנים יחסרו לו שני דברים: א. משען ועזר בביתו בחייו. ב. שארית אחרי מותו שישאיר מינו" (בפירוש על הפסוק: "ונתתי להם בביתי ובחומתי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו אשר לא יכרת" – ישעיה נו, ה) ואם זו הכוונה, אז כשהם לא בדיוק ממלאים את התפקיד הזה שהועדתי עבורם – אני מתחיל להילחם. אני רוצה לנצח אותם. אבל "משען או עזר בביתו", הוא דבר כלה וחולף, ו"שארית אחרי מותו" אף היא דבר שאין בו ממש אם אינו קשור לקדושה. אבל אם זוכרים את התכלית – אפשר לעשות שלום, אפשר להתרצות גם לשונה ממני, כי מה שחשוב ומה שנשאר באמת בסופו של דבר זה רק דבר אחד – רצון השם. (מתוך "אבק לזהב" מאת המחבר)