מדבר, אש ואימה: הסיפור האמיתי על הבור שבוער כבר 53 שנה

תארו לכם: אתם נוסעים שעות במדבר אינסופי, חול מכל כיוון, רוח יבשה, שמיים פתוחים. ואז – בלי שום התרעה – האדמה נפתחת מולכם, כאילו נבקעה מפי הטבע עצמו. בור ענק, לוהט, אש שגולשת החוצה בלי הפסקה. לא מדורה, לא תבערה – אלא גיהנום קטן, בוער באמצע שום מקום.

לא מדובר באגדה. זה סיפור אמיתי. "שער הגיהנום" של טורקמניסטן, כך מכנים אותו המקומיים. מכתש עצום, בעומק של כ-30 מטרים, ובקוטר של יותר מ-70, שמאז שנת 1971 – בוער ללא הפסקה.

איך כל זה התחיל? בטעות, כמו הרבה דברים בעולם

בשנות השבעים, חוקרים סובייטים קדחו באדמת המדבר – חיפשו גז, מצאו צרה. הקרקע קרסה, והתגלה מתחתיה חלל עצום מלא בגז מתאן. כדי למנוע דליפה מסוכנת, החליטו להבעיר אותו – מתוך מחשבה שהאש תכבה בתוך כמה ימים.
זה היה לפני חמישים ושלוש שנה.

מאז, האש לא כבתה אפילו לרגע. להבות לוחשות, אדים מבעבעים, בור שאין לו תחתית. בלילה זה נראה כאילו כדור הארץ עצמו נושם אש. וכל מי שעומד ליד – מרגיש שהוא חלק ממשהו שהוא לא לגמרי מבין.

מדינה של גז – ולוע אחד פתוח

אבל הסיפור כאן הוא לא רק רומנטיקה של מדבר. טורקמניסטן, אחת המדינות הכי סגורות בעולם, יושבת על עתודות ענק של גז טבעי. מהבור הקטן הזה יצא סימן מוקדם לכך שמתחת לפני הקרקע שלה – שוכנים מיליארדי קוב של אנרגיה.
ובין אם זה היה תכנון גיאולוגי או טעות אנוש – מה שנשאר הוא אתר שמהווה תזכורת לא פשוטה למה שקורה כשמנסים לגעת בטבע בלי להבין עד הסוף את ההשלכות.

מנסים לכבות – והאש? לא משתפת פעולה

לאורך השנים נשיאי המדינה הצהירו לא פעם שהם מתכוונים "לסגור את הפתח", לכבות את הבערה – אולי כדי לשפר את המוניטין הסביבתי, אולי כדי לחסוך פליטות מיותרות. בפועל? כלום לא קרה.
שער הגיהנום נשאר פתוח, האש ממשיכה לבעור, והתיירים ממשיכים להגיע – מצטלמים על רקע הלהבות, עומדים על הסף, מתפעלים – ופוחדים.

יותר מבור – זה משל

כשמביטים בבור הזה, קשה שלא לחשוב על משל עמוק יותר. אש שאי אפשר לכבות, אנרגיה שאי אפשר לשלוט בה, טעויות קטנות שהופכות לסיפורים עצומים. יש שיראו בזה אזהרה, אחרים – פלא.
מה שבטוח, קשה לעמוד שם – ולא להרגיש קטן.