"מה נשתנה? הכול": השבוי שחזר מעזה – ומגלה חירות אמיתית בליל הסדר

חג הפסח הזה לא דומה לשום חג אחר עבור גדי מוזס. האיש, שעד לפני חודשים ספורים היה כלוא לבדו במרתף של ארגון הג'יהאד האיסלאמי ברצועת עזה, יתיישב בליל הסדר לצידם של בני משפחתו – וירגיש חירות, לא כטקסט שנאמר בהגדה, אלא כמציאות של חיים.

"הייתי שבוי 70 שבועות – עכשיו אני יכול ללכת לאן שאני רוצה, ולבחור בעצמי מה לאכול"

ב-7 באוקטובר 2023, כשחוליית טרור חדרה לקיבוץ ניר עוז, מוזס היה בין הנחטפים. אשתו בת זוגו אפרת כץ ז"ל ובני משפחתה נחטפו אף הם – חלקם שבו בעסקת השחרור הראשונה, אך אפרת נרצחה מאש צה"ל במהלך ניסיון חילוץ. מוזס, אז בן 80, הובל לעזה ונכלא – שם התמודד, יום אחרי יום, עם בידוד מוחלט, השפלה, והישרדות.

בריאיון נדיר שקיים לאחר שחרורו, תיאר מוזס את תחושת השבי כ"שלילת הרצון הבסיסי ביותר": "כשאתה רעב, אתה לא פותח את המקרר – אתה מבקש. כשאתה צריך לשירותים – אתה שואל רשות. אין לך שליטה על כלום. כל פעולה הכי פשוטה – תלויה בזולת. ואז, כשלוקחים ממך את הכול – אתה מבין מה זו חירות אמיתית".

מחבלים בבית, ילד שומר עליו, ושיחות חינוך בערבית

מוזס מספר כיצד אחד מהשומרים שהוצבו עליו היה נער בן 14, שצעק עליו שוב ושוב "אוסקוט" – סתום את הפה. "אמרתי לו, 'לא בבית ספרי. אני חתיאר. אתה לא תדבר אליי ככה'", הוא מספר. "לא לקחתי ממנו אוכל כדי שלא ירגיש שיש לו כוח עליי". המאבק הזה, לדבריו, שמר על צלם אנוש: "זו לא הייתה גאווה, זו הייתה דרך לשרוד".

מאוחר יותר, כשהתלונן בפני אחד מבכירי שוביו, הועבר למקום אחר – שם שהה עם שני עובדים זרים מתאילנד. לדבריו, זה היה זמן קצר לפני השחרור – והראשונה שראה עם שובו הייתה ארבל יהוד, הצעירה שהייתה "כמו נכדה" בשבילו, חיוורת וחלשה. "חיבקתי אותה – והיא רעדה. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי שוב עברית".

"אני חי – וחבריי מתים. אין לי פריבילגיה להתייאש"

בזמן שהותו בשבי, חשב מוזס על שדות ניר עוז, על היקב שהקים עם חבריו, ועל החקלאות שנטש מאחור. "חשבתי – יש מים? הצליחו לשתול? מה נשאר מהתשתיות?" הוא מספר. עם שובו, גילה להפתעתו שהחברים טיפלו בגפנים, השקו, גזמו – ויש אפילו יין.

אבל לצידו של האור – צל כבד. "אני פה, אבל 59 חטופים עדיין שם. מהי חירות אם הם עוד בעזה? לא מדובר בסיסמאות – זו משימה מוסרית. המדינה חייבת להחזיר את כולם, לפני כל דבר אחר".

"איבדנו קהילה – עכשיו אנחנו מקימים אותה מחדש"

מוזס, בן 81, חזר לעבוד. הוא מעורב בפרויקט גידול חדש של רוזמרין, מתייעץ עם צוותי השיקום, ובודק אישית את חלקות השדה. "אין לנו כלבו, אין חדר אוכל – אבל יש לנו רצון. ואני ביניהם. נחזור. נבנה מחדש", הוא מצהיר.

מהממשלה הוא דורש לא רק סיוע כלכלי, אלא גם אחריות מוסרית: "ניר עוז הופקרה. זו האמת. המדינה צריכה להבין שאנחנו לא מקרה פרטי. זו קהילה שנפלה – והיא זקוקה להכרה, לעזרה, לחיבוק לאומי".

"עוד לא אבדה תקוותנו – כי אין לנו זכות לאבד אותה"

במהלך שהותו בשבי, נהג גדי לשיר לעצמו את ההמנון. התקווה, לדבריו, הצילה אותו. "אמרתי לעצמי – להתייאש זו פריבילגיה. לי אין אותה. יש עוד מה לבנות, יש עוד את מי לאהוב".

והפסח הזה, כשהוא יישב עם משפחתו ליד שולחן הסדר, יברך על היין וישאל את הקושיות – גדי מוזס יידע היטב את התשובות. כי עבורו, מה נשתנה הלילה הזה – הוא לא שאלה של טקס. הוא מציאות של חיים.