יהדות
בעולמינו המערבי והמודרני ה"חוויה" נתפסת כדבר חיובי, מלהיב, מהנה ומפתה כשלמעשה היא בעצם כח בנפש שרק מחליש אותה, מבלבל אותה ולוקח ממנה את היכולות הרבות הטמונות בנו להתמודדות עם קשיים. וזו למעשה הסיבה שהחוויה נתפסת כ"רעל" ממש, ועל כך נרחיב בהמשך. התפיסה המערבית הטביעה בנו, ההורים, את "רצון החוויה" שמלווה אותנו כל הזמן עם הילדים. ו"מלמדת" אותנו רק לקנות ולתת לילד כל הזמן. לדוגמא: כשהילד משועמם לא פותרים את העניין כשאנו שולחים אותו לחנות המשחקים/המממתקים לקנות משהו על מנת להפיג לו את השיעמום, משום שאין לזה סוף.
לכן,יש להציע לילד מס' אופציות אחרות (כגון: לשחק, לצייר, לקרוא..), ובמידה והילד מסרב לכל מה שהצענו, יש לומר לו בטון יפה: "חמוד שלי, תחשוב לבד מה ניתן לעשות בכדי לפתור את השיעמום". לתת לו להתמודד. כך בעצם אנחנו מעבירים את האחריות אליו (אל הילד), ויוצא מכך שהילד לומד להתמודד מול אחריות וקבלת החלטות, כלים חשובים מאד שיעזרו לו ויתרמו לו רבות בהמשך חייו. אנו מתאמצים כל הזמן לגרום לילדים אושר, (המילה "אושר" אינה שייכת ליהדות). ויש להבדיל בין אושר לשמחה. תפקידנו ההורים להכין את ילדינו לחיים, לתת להם כלים להתמודד עם כל מיני מצבים ובעיקר קשיים. כי ממילא ילד אשר יודע להתמודד נכון עם החיים, יהיה מסופק ושמח. לעומת זאת, ילד אשר "מרעילים" אותו ב"רעל החוייה", כלומר: מפנקים אותו יתר על המידה, לא מציבים לו גבולות ולא נותנים לו להתמודד לבד עם מצבים מסויימים, יהיה לו קשה בחייו הבוגרים משום שלא יהיו לו כלים להתמודד עם קשיים וקונפליקטים. הורה צריך לעמוד על שלו בנוגע לחינוך ילדיו. ילד שרגיל לסדר וניקיון, למשמעת ושיגרה בריאה עוד מימי ילדותו, יהיה בעתיד רגוע יותר משום שהוא לומד כבר מהבית אחריות, הפעלה נכונה, סמכות וכדומה ויהיה מוכן יותר לקראת בית הספר ובהמשך חייו בהקמת ביתו. צריך לתת לילד בטחון עצמי ולאפשר לו לעזור לנו במטלות הבית. כאשר רוצים להסביר דבר מה לילד הוא יבין טוב יותר כאשר נאמר לו: "בוא חמוד, אני אראה לך". מאשר לומר לו: "אוף! מתי תלמד כבר לסדר אחריך!". יותר נעים לילד שנעזור לו לחפש משהו שאינו מוצא מאשר לומר לו: "בעיה שלך! תחפש לבד!". הילד יבוא על סיפוקו ויהיה שמח כאשר יקלוט שהוא חזק ואחראי, שעשה מצווה ותרם באמת. זה האור הפנימי של הנפש וזה שווה יותר מסוכריה או מפרס. כי ברגע שנותנים לילד ממתק על מעשה טוב שעשה, הילד מתרגם במוחו שהמעשה הטוב שעשה שווה סוכריה, אך זה שווה הרבה יותר וחשוב שנעביר לו את המסר הנכון. ילד עם תחושה פנימית של עוצמה וביטחון עצמי, לא זקוק לפרסים. ילד צריך להרגיש כח אמיתי. ואם אין לו, הוא יבטא זאת באלימות פיזית/מילולית וכדומה. חשוב מאד להבדיל בין תחושת כח אמיתי לבין תחושת כח מזוייף (על כך נרחיב במאמר הבא). צריך להעביר לילד תחושה של עוצמה, שהוא חזק ושהוא יכול ומסוגל. כי הפרס הכי גדול עבור הילד זה לראות את האור והשמחה בעינים של אמא. (ככל שיש לאמא יותר כוחות נפש כך יהיה לה כח לחנך את ילדיה). אל לנו לטפטף את "רעל החוויה" לילד. התפקיד שלנו הוא להדריך את הילד מה נכון ומה לא נכון. לא לוותר. שתמיד תהיה נוכחות הורית.
לדרוש מהילדים ולתת להם להתמודד. שיגרה בריאה מרגיעה את הילד ולכן מומלץ וחשוב שלכל הילדים יהיה סדר יום קבוע ושיגרתי. השיגרה היא זו שנותנת לילד את תחושת הבטחון ואחד מתפקידנו זה ליצור שיגרה (ולא חיפוש אובססיבי אחר אושר). לחנך ולהאיר את הנפש ולא לחנך לאושר. לסיכום, עלינו לזכור שאנחנו אחראיים על חינוכם ולא על אושרם של ילדינו. החיבוק, הליטוף, הנשיקה והמילה הטובה והחיובית מאיתנו שווה הרבה יותר מכל טיפול פסיכולוגי. ככל שנעסוק פחות בחשיבה ופסיכולוגיה שרק מחלישה אותנו, כך נהיה חזקים ויעילים יותר. הא"ב בחינוך ילדים זה לגרום לילד לחיות חיי שיגרה ולהראות לו שאנחנו חזקים, עקביים וקשובים תמיד. הדברים החשובים ביותר שהילד זקוק להם הוא בית מסודר, שיגרה וחיוך של אמא ואבא. יהי רצון שנזכה. המאמר נכתב ע"י איילת ארן – מנחת הורים מוסמכת.