מהו חינוך נכון?

מהו חינוך? יש להבין שהגדרת חינוך היא "הוצאה מהכח לפועל של פוטנציאל האדם". כל אדם יכול לבחור, וזה נותן לו האפשרות להתקרב לריבונו. אם לא היה יכול לבחור לא היתה לו אפשרות לשינוי. צד המדבר באדם הוא הצד הבחירי, ולא הדצ"ח שבו. ולכן יוצא, שכל מה שאנו מדברים חוץ מאשר לחנך את האדם, הוא רק אילוף ואימון. כל מה שרוצים שהאדם יהיה מסודר, מנומס וכו', כל עוד זה לא נוגע לנקו' התכלית שבו, זהו רק אילוף. האדם צריך לחנך עצמו לנקו' התכליתית שבו, כדי להוציא את הפוטנציאל היהודי הטמון בו. אנו מבקשים שהילד יהיה טוב, ולא שיעשה מעשים טובים, כההבדל בין אילוף לחינוך.

צריך את המדידה בין היכולת לתת חופש, לבין הצבת גבולות. ולכן צריך לתת חופש למקום לבחור. צריך שלא לדקלם את הדברים רק מבחוץ כמצוות אנשים מלומדה, אלא להפנים אט אט את הדברים. שואלים אנשים, האם נכון להרגיל ילד למושגים ערכיים ולדקלמם מגיל קטן אע"פ שאינו מבינם? כן, זהו טוב. אולם זאת רק בתנאי שאנו יודעים שבכך רק הקנינו לו סביבה לבוא למקום הבחירי והתכליתי שיוכל לבחור בה. יש בני אדם שיש להם מצפון, ויש שאין להם. אפשר לראות זאת באדם אם כואב לו בכך שהוא רחוק מה' ולא פועל את האמת, משמע שיש בו מצפון. ואם מענין אותו רק מנוחות גופנית וחיפוש המנוחה, אזי יש לדעת שנקו' זו רדומה בו, אמנם היא תתעורר. כאשר אדם חושב מה צריך וכדאי לרצות, צריך לומר לעצמו שיש לרצות את תכליתו. חנוכה הוא ענין חינוך, שצריך לחנך שהיהודי שבי יכול להדליק את הנשמה, ולא החיצוניות. האם כדאי להקפיד על כל המעשים החיצוניים כאשר הם מסתירים את הנקו' הפנימית? רוב בני האדם אומרים שלא. אומרים "צריך להיות עשיר, אך רק כדי להשפיע". אולם אז בודקים את האדם, האם באמת מוכן להשפיע גם כשאין לו את הנקו' החיצונית. לכן, החינוך צריך להיות בקו ברור מאד, שצריך להקנות לילד את הסביבה לבחור. אם לא הצלחת להשיג את התוצאה זה אינו נורא. כי המשימה שלך היא לרצות להגיע ולא להשיג את התוצאה. אם הילד שלך אינו מחונך, זה לא התפקיד שלך, אלא זה בא מהבורא. התפקיד שלך הוא להיות מחנך טוב. לאדם יש ב' מראות. יש מראה אחת שהיא החצוניות, שמראה לי בתוצאה שעשיתי לא בסדר.

אולם ישנה מראה פנימית, שבה צריך לבדוק: אם הילד אינו מחונך ולא עשיתי, אזי עשיתי לא בסדר. אולם אם הילד אינו מחונך אך עשיתי ככל יכולתי, אזי עשיתי בסדר. כל ענין ענישת הילדים חייבת להיות מתוך הכוונה לקדם את הילד, ולא מתוך כעס. צריך להשתדל שהענישה תהיה על מניעת ההטבה, ובעדיפות נמוכה יותר על מניעת ההכרח. צריך להסתכל על הילד ולראות שיש בו נשמה של אדם גדול, וצריך כך להתנהג אליו, כאדם מבוגר. עם ילדים נוטים לזייף הרבה, משא"כ לגבי אדם מבוגר, שכלפיו יש יותר אחריות. ולכן טוב להסתכל על ילד כנשמה גדולה. עוד צ"ל שהכבוד לילד הוא אחד מהדברים החשובים ביותר. מהו לכבד את הילד? לתת לו את המקום לבחור במקום שאפשר. אדם צריך לסגל לעצמו האפשרות כמחנך לתת לילד את המרחב שלו. אך הרבה פעמים ההורים רוצים להכתיב לילדים הכל, ואז הילד אינו לומד מצד עצמו. ומצד ב', רואים שאם נותנים יותר מדי חופש אזי נוצר מצב של הפקרות. ולכן, לחנך הוא להוציא מהכח לפועל את צד האדם שבאדם. כי החינוך הוא רק כאשר נותן לילד לפגוש את האני האמיתי שלו, ונותן לו המקום לגדול ולהתפתח. טוב לחנך עי"כ שמשקפים לילד בכל גיל איזושהי נקו' שהיא עליונה, אליה צריך לשאוף.

כל אדם צריך מטרות, ואם אין לו מטרות הוא אינו חי. התנועה יוצרת חיים, ולכן צריך ליצור תנועה בחינוך. צריך להראות לו את הצדדים החיוביים, כי מצוה גוררת מצוה. רק במקרה שאין אפשרות להראות את החיוב צריך להראות את השלילה. ויוצא מכל הנ"ל, שכל הדברים מובילים לענין החינוך של הוצאה מהכח לפועל את הפוטנציאל של האדם. כל החיים הם חינוך. החינוך הוא לנשמה ולא לגוף, וע"כ מחוייב שהחינוך יהיה מעבר לחוקים של זמן ומקום. כל מי שמחנך רק בגדרי זמן ומקום זהו רק אילוף ולא חינוך, אלא החינוך חייב להיות כלפי הנשמה, שפועלת מעבר לזמן ומקום גשמיים. יכול להיות שצריך את האימון של זמן ומקום, אך בכ"ז צריך לזכור שזה אינו החינוך המדובר. כל החברה המערבית מחנכת לערכים של זמן ומקום, גם אם הם ענין של סדר, דיוק, חברתיות וכו', זה אינו חינוך אלא יוונות.

ולכן יש לשאול, האם הערך שאני רוצה להקנות לילדי הוא מעבר לזמן ומקום או בתוך גדרי זמן ומקום? נקווה בע"ה שחנוכה יתן לנו הכח להבין שצד האמונה צריך לנצח את צד היווני, ושהחינוך האמיתי הוא חינוך של הנשמה, של צד האדם שבאדם. כל השאר הוא רק אימון ותרגול, וצריך שלא להתבלבל. צריך גם אמון ותרגול, אך כל יהודי צריך לחנך עצמו לפי התכלית הקיומית שלו, שהיא לאהוב את ה'.