ילדים אוהבים סיפורים

כמחנכים והורים, אנו נדרשים לתקן בעיות מסוימות שמתעוררות אצל הילדים, כגון דפוסי התנהגות וכדומה. אך לפני שניכנס לעובי הקורה עם דוגמאות מעשיות לבעיות כאלה ולטיפול המיוחד בהם, צריך להדגיש: כי גם אם ישנן בעיות – הטיפול צריך להיעשות מהשורש ולא בבעיה עצמה (מה שנקרא 'מלמעלה') כי הבעיות, הן פועל יוצא לטעויות יסוד בחינוך והשקפה, לכן אין מקום לטפל ברובד הזה אם לא מעמיקים עד לשורש. ומהו השורש? העבודה הכללית של האדם על שלום הבית שלו, על מידותיו וכיוצ"ב. כל זמן שאדם לא פועל ומתקן את היסודות הכלליים הללו, אל לא לנסות לטפל בקלקולים פרטיים שמוצא אצל ילדיו. פשוט, כי זה לא יצליח. אדרבה, קרוב לודאי שזה יגרום לבלבול נוסף וסיבות לוויכוחים ומריבות. וכמו כל דבר בחיים הרוחניים של האדם, גם כאן ישנה 'דרך קצרה' שהיא למעשה ארוכה, או יותר נכון – דרך שלא מובילה לשום מקום. וגם, ישנה 'דרך ארוכה' שהיא (וראו איזה פלא) הדרך הקצרה ביותר בעזרתה מגיעים לתכלית, ולמרות שלא תמיד היא קצרה היא אכן כזו מהסיבה הפשוטה – היא הדרך היחידה שמובילה למקום הרצוי. בדרך 'הקצרה' - קורים דברים לא רצויים. כאשר נלחמים בבעיות בצורה מקומית, ב"כוחי ועוצם ידי" ובתחבולות רבות, זה דומה מאוד לאדם שיש לו זיהום בדם המתבטא בפצעים שצצים בכל גופו. במקום לנקות את הזיהום מהדם הוא רק מורח משחות על הפצעים. התוצאה, במקרה הטוב, שהמשחה תעזור לפצעים, אך לרוב, אינה מצליחה להתגבר על הזיהום והפצעים חוזרים שוב ושוב. בדרך 'הארוכה' – דברים נראים אחרת. זאת, כמובן, הדרך היחידה לכן היא גם הקצרה ביותר. כאשר אדם עובד על היסודות – שלום בית, עבודה אישית, דוגמא אישית וכו', עצם עבודה זו משפיעה המון על הילדים וגם עלינו – בעבודה האישית, בנתינה ועוד כפי שנלמד מעתה. למשל, הילד משקר. לפני שההורה עושה צעד כלשהו בנושא, עליו לעבוד עם יסודות האמונה, כפי שלמדנו בספר בגן האמונה. כלומר, לדעת שכך השם רוצה, הכל לטובה, והעיקר – יש כאן מסר בשבילי. הורה שהילד שלו משקר - הדבר הזה מהווה לו ייסורים. וכבר הבנו ש"אין ייסורים ללא עוון". לכן, דבר ראשון שעל ההורה לעשות הוא לערוך חשבון נפש ולפשפש במעשיו – למה באו לו ייסורים אלה? ושמא הוא בעצמו נגוע בשקר באופן כלשהו? רק אחרי שבוחנים את הנושא באמונה ומפנים את זה לעבודה האישית שלנו, ובדרך גם מתחזקים בעבודה האישית שבה תלוי כל חינוך הילדים, אפשר לעשות טיפול מקומי בבעיה. כשילד משקר יכולות להיות מספר סיבות לדבר. אחת המצויות יותר היא שהילד משקר מתוך פחד, דבר שקורה מטעות נוראה של ההורים עצמם המטילים אימה יתירה על ילדיהם, לכן הילדים מפחדים לומר את האמת. הם פשוט לא מסוגלים להודות באמת מהפחד שמא יענישו אותם, יצעקו עליהם, יבזו אותם וכו'. לכן, הדבר הראשון שההורים צריכים לעשות הוא לבדוק אם הם לא מטילים אימה יתירה על ילדיהם. ואם כן, יש להפסיק שיטה זו באופן מוחלט!!! ההורים צריכים להיות חברים טובים של ילדיהם! כך שהם יספרו להם הכל בלי שום חשש שמא ההורים יהפכו למעין 'עדי מדינה', שבתחילה אומרים לילד 'ספר לי הכל ואל תפחד', ואחרי שהילד מספר, כועסים עליו. ילד שמקבל חינוך כזה לא יספר להוריו הכל וקרוב לודאי שישקר להם. לכן, אם הבעיה מתבטאת בכך שהילד מפחד לומר את האמת, אז עיקר העבודה היא להשתדל לבנות לו ביטחון כדי שיוכל לספר להורים הכל ואת האמת. ובנוסף, צריך ללמד את הילד על המשמעויות וההשלכות של השקר, החסרונות וגנותו, ולהיפך – לספר לו על מעלת האמת. כי באותה מידה שאדם לומד, תוך כדי העבודה האישית שלו, את גנות המידה הרעה ומעלת המידה הטובה, כשבונה לעצמו את הדעת של הדבר, כך צריך לעשות עם הילד – לבנות לו דעת לדבר שרוצים ללמד אותו. לכן, בשום פנים ואופן אסור לכנות את הילד 'שקרן' ואסור להוכיח אותו על השקרים שלו – זה לא יפתור את הבעיה. אדרבה, הוא יקבל דימוי עצמי של שקרן ויתכן שבעתיד אף ישלים עם זה וכבר לא יהיה לו רצון להשתנות. ובכלל, תוכחה, וכל שכן הביזיון, לא עוזרת לאדם לתקן את עצמו. מה שנותן לאדם רצון לתקן ולשפר הוא הדרך בה מעבירים את המסר – והמסר צריך להיות אמיתי ובצורה בונה. ועם ילדים זה הכי קל – מספרים להם סיפור. כן, ילדים אוהבים סיפורים. זה מפתח להם את ההקשבה (גם עם האוזניים וגם עם הלב). זה מפתח קשר של תשומת לב אמיתית. ולענייננו, זה מעביר להם את המסר האמיתי ישר לתוך הלב בלי שום תוכחה ישירה. זאת, משום שבסיפור מתמקדים על דמות חיצונית ולא מוכרת, ולא אומרים שום דבר שירמוז על כך שיש לזה קשר עם הילד. דבר נוסף, את הסיפור יש לספר במרחק זמן מהמקרה שהיה, מכיוון שלילד נשאר מקום לקבל את הדברים מבלי שירגיש מאוים. הוא מפנים את המסר. ואחרי הסיפור, מפתחים שיחה עם הילד ושואלים את דעתו עליו, מי היה צודק וכו'. דוגמה לסיפור: מעשה שהיה לרבי אלימלך ולרבי זושא ולרבי יעקב חברם כשהיו ילדים. אלימלך, זושא ויעקב הקטנים שיחקו בכדור בביתו של יעקב. חוסר זהירותם גרם לכך שהכדור פגע בכד יקר מאוד ושבר אותו. הם נבהלו מאוד, ובמיוחד יעקב, שפחד מאוד מאביו ואמו שהזהירו אותו לא לשחק בחדר שבו היה הכד היקר. ואז הם דיברו ביניהם מה לעשות. "בואו נגיד שזה לא אנחנו שברנו את הכד. אם ישאלו מי שבר, נגיד שאנחנו לא יודעים", הציע יעקב. "מה?! אסור לשקר!" נבעת אלימלך. "כתוב: 'דובר שקרים לא יכון לנגד עיני!' מי שמשקר תפילותיו אינן מתקבלות! אני לא אפסיד את התפילות שלי. הרי השם רואה אותנו, אז את מי נשקר? רק את ההורים שלך אבל את השם לא נוכל להטעות, כי הוא רואה הכל!". וזושא הוסיף: "'האמת פודה מכל הצרות!' אבל כשאדם משקר נותנים לו צרה נוספת על הצרה שבגללה שיקר. אני לא מסכים לשקר! אני אומר את האמת". "אבל אני מפחד! ההורים שלי יכעסו עלינו!" אמר יעקב. "לא אוציא שום שקר מפי", אמר אלימלך, וגם זושא אמר: "אתה יודע, גם אם נקבל מכה או שתיים זה מגיע לנו מהשמים, הרי אין ייסורים ללא עוון. ואם לא נקבל כאן, נקבל במקום אחר..." "אז מה נעשה?" שאל יעקב. "אנחנו צריכים לעשות תשובה", אמרו לו אלימלך וזושא ביחד. "אם הכד נשבר בגללנו, סימן שיש לנו מה לתקן. אם נעשה תשובה אז ההורים שלך לא יכעסו ולא יענישו אותנו". יעקב תמה וחשב: "איך עושים תשובה?". השיבו האחים: "נלך לגינה, כל אחד יתפוס פינה ונדבר עם השם. נספר לו מה קרה ונבקש סליחה. נאמר לו: 'אבא שבשמים, תודה רבה לך על כל מה שאתה נותן לי. אני מתוודה בפניך ששברתי כך יקר, אנא מחל לי, עזור לי להיות כרצונך תמיד. תן בלב ההורים של יעקב שיקבלו באמונה את אובדן הכד היקר ושיאמינו שהכל לטובה, וזה בטח קרה במקום משהו יותר גרוע...' הלכו החברים לגינה ושם עשו תשובה מכל ליבם. לאחר מכן, סיפרו להורים את מה שקרה. "העובדה שסיפרתם את האמת", אמרו ההורים לילדים, "היא דבר חשוב מאוד! זו מעלה גדולה מאוד. הודיתם באמת ולא פחדם לומר אותה, ואנחנו רוצים שתמיד תאמרו את האמת ולא תפחדו. לכן אנחנו סולחים לכם, אך מבקשים שבפעם הבאה תהיו זהירים יותר..." זו דוגמה אחת מתוך אינספור אפשרויות שבעזרתן אפשר להעביר מסר מסוים. יש לסכם ולהסביר לילד את המסר של הסיפור. אפשר להעבירו על ידי שממשיכים לספר על המחשבות של הילדים מתוך הסיפור. למשל, יעקב חשב על כך שיש לו חברים טובים שהצילו אותו מטעות נוראה. עכשיו הוא מבין שאם היו משקרים ההורים היו מגלים את השקר ואז היו כועסים מאוד – גם על השקר וגם על שבירת הכד. וגם אם היו מנסים לעשות תשובה זה לא היה עוזר, שהרי בגלל השקר התשובה לא מתקבלת והתפילות לא עוזרות, וההורים בודאי היו מגלים וכועסים על שבירת הכד. לאחר סיום הסיפור והעברת המסר בצורה ברורה, אפשר לפתח שיחה עם הילד על הדמות שבסיפור. וכאן חשוב להבהיר שוב, שאסור בשום פנים ואופן לרמוז לילד שהסיפור מסופר עליו ושיש לו שייכות כלשהי אליו. אלא, מספרים רק על אותה הדמות ומפתחים עליה שיחה, כגון: 'מה דעתך על יעקב? הוא צדק בדרך בה רצה לבחור? מי לדעתך נוהג טוב – זה שמסתיר את האמת או זה האומר אותה?'... אם הילד עונה תשובה נכונה יש לשבח אותו, להחמיא לו על הדרך בה הוא בוחר, לצורך העניין, באמת. אך אם הוא טוען שטוב יותר לשקר – אל תסתרו אותו בצורה ישירה, אלא דברו איתו בנועם, הסבירו לו שהשקר – סופו להתגלות, 'אם היית אבא והילד שלך היה שובר כד, מה היית מעדיף – שהוא יספר את האמת או ישקר?' – שאלות מהסוג הזה עוזרות לו לבנות את הדעת והדרך הנכונות. תמיד טוב ללכת עם הילד, על דרך 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך', להעמיד אותו במקום של האבא, של המורה, של הילד השני – 'אם היית הוא, היית רוצה שיתנהגו איתך כך?' סיפור ושיחה – אחת הדרכים היפות להעביר לילדים מסרים ולהכניסם לתודעתם מבלי לפגוע בהם! ואף אם הילד מגלה שיש לו שייכות כלשהי לסיפור, זה לא כמו התוכחה הישירה שפוגעת כמו חץ בליבו. זאת דרך נפלאה שהשם נותן לנו ובעזרתה אפשר לקיים באמת את "הוכח תוכיח את עמיתך – ולא תישא עליו חטא"! אל תחליש אותו. תחזק ותעודד אותו. תחדיר בו רצונות טובים. יהי רצון שנזכה ללכת בדרכי התורה - שדרכיה דרכי נועם, בישוב הדעת וברחמים אמיתיים, ולגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן.