תנו לו קרדיט גם כשהוא נכשל

הורים יקרים! בדרך כלל, כאשר הילד חוזר הביתה עם מכתב שלילי מבית הספר, ציון נמוך במבחן, או תעודה לא טובה - אנחנו מרגישים באיזו פינה בלב רגשות אשם, תסכול ובושה ולא פעם אומרים: 'איך הוא יכול לעולל לנו את זה... מדוע הוא חייב כל הזמן לעשות לנו בושות... מכולם רואים נחת ורק הוא...' וכן הלאה. סיפר לי פעם אבא אחד בגילוי לב, שלאחר שהוא קיבל מכתב אזהרה לסילוק בנו, עקב בעיות משמעת חוזרות ונשנות, "הרגשתי שאני רוצה לנקום בילד בגלל מה שהוא עושה לי". תחושות התסכול והנקם הללו, במקום מסוים די טבעיות וקשה לדרוש מההורים לא לקחת את כישלון הילד באופן אישי, אך בודאי שתחושות מעין אלה לא תורמות למצב במאומה. להיפך! לרוב הן רק מזיקות. לכן עלינו לעבוד תחילה על עצמנו, ורק אחר כך עם הילד. "הפגיעה" שלנו מהמצב היא נורמאלית, אך מזיקה. עלינו לחשוב בכנות לפני שאנחנו מגיבים, ולבדוק היטב האם בתגובה שלי אני יכול להועיל לילד או לא. נניח שמדובר בילד שמתקשה בחשבון וקיבל במבחן 40%. כאשר אנחנו מקבלים את המבחן, לפני שאנו מגיבים, עלינו לבדוק מדוע הילד קיבל ציון נמוך. האם זהו ההישג המקסימאלי של הילד, או שהוא יכול לקבל ציון יותר גבוה והוא מתעצל או לא משקיע. האם הוא רוצה, אך מתקשה? האם אנחנו יכולים לעזור לו אבל בעצם מתרשלים?

הפגיעה האישית שלנו נובעת ממחשבה, שכביכול, יש לנו שותפות בכישלון של הילד, וזוהי טעות. אם הילד מתקשה ודרושה לו עזרה - כמובן שחובה עלינו לעזור לו. אך אם הוא מתעצל - בהחלט מותר לנו להטיל את האחריות לכישלון על הילד, מבלי שאנחנו נפגע או נעלב מהתוצאות של עצלותו. מה צריך לעשות וכיצד יש להגיב במקרה כזה? כל מקרה לגופו. יש ילד שאם נראה לו פנים לא מרוצות מציון לא טוב - הוא יבכה ויקבל על עצמו להשתפר. יש ילד שכאשר יראה פנים לא מרוצות, יצחק כל הדרך אל הבנק... כי זה מה שהוא חיפש. חשוב להכיר את הסיבות והמניעים של הילד, ולהתייעץ עם איש חינוך ואפילו עם המחנך של הילד או היועץ בבית הספר.

ילד אחראי, לא כישלוני לרוב, ילד לא אחראי הוא גם לא אכפתי. אני נתקל לפעמים בילדים שכמעט לא משפיע עליהם כלום. לא שיחות ולא פרסים, או עונשים. הם ממש 'מצפצפים'! וזה נובע מחוסר אחריות למעשיהם. ילדים אלו, התרגלו לעובדה שהם לא צריכים לתת דין וחשבון על מעשיהם. ייתכן שאפשר לעבוד עם ה"ילד הכישלוני" בעזרת לימוד קבלת אחריות. כאשר הילד יתרגל לקבל אחריות כללית, אז מתוך ההרגל הוא גם יקבל אחריות על מעשיו, לימודיו והתנהגותו, ובעזרת השם, יוכל לעבוד על עצמו ולשפר את הישגיו הלימודיים וההתנהגותיים. ישנן מספר דרכים חשובות להקניה הדרגתית של ערכי עצמאות ואחריות לילד. למשל, לתת לו לעשות קניות במכולת, לתקן חפץ שנשבר, וכן הלאה. פעולות של אחריות יקנו לילד בשלות ואחריות למעשיו, כמובן שעם עידוד מתמיד ועקבי תושג הצלחה רבה ומהירה יותר. תוך כדי הקניית בגרות וגילוי אחריות, עלינו לדחוף את הנושא שעליו אנו עובדים: אחריות עצמית בתחום הלימודי וההתנהגותי, על ידי הפיכת הלימודים, שיעורי הבית, המבחנים, סידור הילקוט ועוד, לחלק מן המטלות שבתחום אחריותו. כמובן שגם כאן ההורה תומך ומלווה את הילד, אך בפירוש אינו מתמודד במקומו עם הכישלונות, אלא דואג רק לחזק אותו ומסייע לו לפתח דרכים להתמודדות עם מכשולים ואתגרים, ואפילו עם ההצלחה. ככלל, מומלץ מאוד להשתמש במבחן או בתעודה כמנוף ליצירת דיאלוג, עידוד ותמיכה, ולא לגרום באמצעותם ליצירת קושי וריחוק. קבלת התעודה עשויה להוות הזדמנות לשיחה והקשבה, להבנת מצבו הרגשי של הילד בבית הספר, הקשיים והפחדים שלו. ניתן אפילו להפוך את קבלת הציון השלילי במבחן, או בתעודה, לאמצעי לבניית גשר רגשי בין ההורה לבין הילד, ולטיפוח האחריות האישית שלו על לימודיו.

סוף מעשה במחשבה תחילה תמיד כשאנו באים לבצע מעשה שיכול להשפיע על ההתנהגות והיחס של הילד כלפי עצמו, או היחס שלנו כלפיו, עלינו לחשוב היטב ולכלכל את צעדנו במחשבה. ישנם הורים שברצונם "לעזור" לילד הורסים יותר ממה שהם בונים. לכן עלינו לחשוב כיצד אנו מתנהגים במקרים הקשורים לנושא "הכישלון": כיצד אנחנו מגיבים למראה ציון במבחן או בתעודה של הילד? כיצד אנחנו מתייחסים להצלחותיו או לכישלונותיו? האם אנחנו מצליחים לאהוב אותו ולהראות לו את זה גם כשהוא נכשל? מה אנחנו אומרים לו וממה נמנעים לומר? בקיצור, נחשוב מה המסר שהילד מקבל ונושא איתו מהרגע שהציג את הציון הבינוני, או התעודה, בפנינו. כל אלו דורשים הרבה מחשבה, וכבר לימדונו חכמינו: "סוף מעשה במחשבה תחילה". אל תשכחו שזה רק ציון במבחן או בתעודה שמאחוריו עומד הילד שלך, אדם שלם, רגיש ופגיע, הזקוק לתמיכת ההורים ולהבעת אמון בו וביכולותיו הרבות ולמנה כפולה של חום ואהבה.