אילוף או חינוך?

במאמר זה ניגע מעט במושג "ענישה". וכמו כל דבר המצריך לימוד, נלמד על מושג זה ממקור ראשון – בורא עולם, שכאשר הוא מעניש זה נועד רק לתקן, ולעולם אין העונש בא כנקמה גרידא. אפילו הנקמות שהשם עתיד לעשות באויבים הרעים ביותר של עם ישראל, בקליפות הקשות שאין בהן שום טוב כלל, גם ענישה זו יש בה בחינה של תיקון, כידוע לחכמי הח"ן. קל וחומר כאשר מדובר בבניו אהוביו, עם ישראל, שאפילו הרשעים שבהם – השם אוהב אותם אהבת עולם, בודאי שכל ענישה היא אך ורק לצורך תיקון והכוונה לדרך טובה. היבט נוסף לענישה של השם הוא לשם הכרה וכפרה. לכן, גם על ההורה להתייחס לענישה אך ורק כגורם מתקן, מחנך ומכפר, ולא חלילה כעונש לשם עונש. זאת, משום שישנם הורים שמושג הענישה מתקשר במחשבתם ליסוד ההרתעה. הם חושבים שאם יענישו את הילד אז הוא לא יעשה יותר את מה שעשה. טעות. ברוב המקרים זה לא עובד. כי יסוד ההרתעה, שייך רק לדברים שהילד מזיק לעצמו או לאחרים ועושה מעשה מסוכן, ולפעמים גם אין זמן או אפשרות להסביר לו, למשל כשהוא קטן מאוד, לכן צריך להרתיע אותו, ועל ידי זה ימנע מלעשות את המעשה להבא. חשוב לדעת! אין לבסס את כל חינוך הילדים על הרתעה. זאת דרגה נמוכה מאוד של תקשורת. נכון, זה מקביל לעניין יראת העונש שמצד אחד צריך אותה, אך מצד שני זו לא הדרך האמיתית, משום שצריך לבוא לידי יראת הרוממות. כך הוא הדבר בחינוך, אי אפשר להחדיר דעת והנהגות טובות לילד על ידי יראת העונש בלבד, הילד לא יתחנך אלא יהיה מאולף, ואנחנו לא מאלפים בעלי חיים, אנחנו מחנכים את ילדינו! לכן שיטת האילוף, ההרתעה, לא טובה בכל מקרה מכיוון שברגע שהפחד יסור מהילד מכל סיבה שהיא – כשיגדל ויצא מתחת רשות הוריו, או בזמנים שהוא יודע שאף אחד לא מפקח עליו, או כאשר חושב שאף אחד לא יודע מה הוא עושה, ובעיקר, שהיצר הרע מתגבר עליו עד ששוכח את ההרתעה – הוא ימשיך לעשות מעשים רעים עוד יותר. ולא רק, בהרבה מקרים הילדים מפתחים חוסן ושריון, עזות וכוח נגד העונשים, הם פשוט מפסיקים לפחד, ואז להורה יש הרבה סיבות לדאוג... וגרוע מזה, ישנם הורים שנוטים לכעוס ומענישים את הילד מתוך כעס רק כדי לפרוק את כעסם, כדי שהוא 'ילמד לקח'. גישה זו פסולה בהחלט. ההורה צריך לחשוב איך יסתכלו עליו בשמים כשהוא כועס, צועק, מבזה, ובמקרים חמורים אף מכה. הוא חייב להבין שהילד אינו רכוש והוא לא יכול לעשות בו כרצונו. בגלל שאת/ה אדם כעסן, מידה שעליך לעבוד עליה, זה אומר שמותר לך לצער את הילד? חלילה. ההורה ייתן דין וחשבון על כל מה שלא נהג כשורה עם הילד. כי כעס, צריך למגר! להוקיע אותו מתוכנו. בכל מה שקשור לחינוך ילדים – חייבים דעת מיושבת, כי רק בדרך זו ההורה יכול להגיע לחלטה חזקה, יהיה מה שיהיה, הוא לא ייתן למידה זו ביטוי ולא יכעס. לכן, הורה כעסן צריך להחליט בליבו שעליו למחוק את המושג עונש מהלקסיקון החינוכי שלו. עונש שבא מתוך כעס הוא אכזריות לשמה שההורה נותן לו בכעסו, הוא תמיד מלווה במחשבה שהילד הזה הוא רע (וכידוע אין דבר כזה ילד רע), לכן צריך להעניש אותו, שיסבול, שיצטער... השם ישמור. זאת לא הדרך לחנך את ילדינו היקרים. אז מה בכל זאת עושים? מה העצה הנכונה כאשר ילד עושה מעשה שמצריך ענישה? דעת מיושבת ישוב הדעת! ועיקר ישוב הדעת צריך להיות על המטרה שאנו רוצים להשיג, ובודאי המטרה היא לא להעניש לשם עונש אלא לגרום לתיקן – להביא את הילד למצב של תודעה, שיבין את המעשה שעשה ויקבל על עצמו לא לחזור עליו להבא. אם תחליטו שלא משנה כמה גרוע המעשה שהילד עשה, כי 'אם הייתי יודע שהוא לא יחזור על זה לעולם לא הייתי מעניש אותו' – תנהגו על פי תגובה זו גם במקרה בו אתם מטפלים. שיחה בשניים אבא שרואה כי בנו מתחצף לאדם מבוגר, כמובן שזה מצער אותו – גם חוצפתו של הילד וגם הצער של אותו אדם. אם ההורה יגיב לפי הרגשות שלו ויכעס על הילד, יעניש אותו בלי מחשבה – זה לא יביא את הילד לידי הכרה אמיתית ולשינוי הרצוי. אלא, עליו למצוא דרך להמחיש לילד את הטעות שלו, ורק אחר כך להענישו – עונש שמתקן ומכפר על החטא. לכן, כדבר ראשון, טוב לשוחח עם הילד, להמחיש לו את הטעות ולהסביר עד כמה לא ראוי להתחצף. והטוב ביותר הוא לפנות לרגשותיו של הילד. זאת, משום שרוב בני האדם, כל שכן ילדים, מבינים דרך הרגש יותר מדרך השכל: 'אם היית רואה ילד שמדבר כך לסבא שלך, איך היית מרגיש?' אם הצלחת בעזרת משפט זה לגרום לו להתבונן בהתנהגותו, כאשר יצייר במוחו תמונה זו, הוא ירגיש היטב את העוולה שנעשתה, שהרי כל ילד אוהב את סבא וסבתא, וזה היה מאוד מצער אותו אם מישהו היה מתנהג כך אליהם. מציגים ומספרים אפשר לעשות עם הילד הצגה: הילד יהיה האיש הזקן שהולך ברחוב, וההורה יהיה הילד. ואותו 'ילד'' (ההורה) מתחצף ומקניט את ה'איש הזקן' (הילד). בדרך זו הילד מבין טוב מאוד את מה שעשה. או, ספרו סיפור על צדיק שנהג לכבד אנשים מבוגרים ממנו, לכן זכה להגיע לדרגות גבוהות מאוד וקיבל שכר עצום על פעולותיו. או להיפך, על מישהו שהיה רגיל להתחצף למבוגרים אך סופו היה שנענש כהוגן. העיקרון הוא, שעליכם להיות כמה שיותר יצירתיים, להבין מהי הדרך הטובה ביותר להמחיש לילד ולגרום לו להבין את המסר הרצוי. הזמן והמקום הם פרמטר מאוד חשוב. לכן, על ההורה למצוא או ליצור מצב של שיחה, הצגה או סיפור עם הילד בזמן של אהבה וקירוב לבבות. למשל, לקחת אותו לטיול, לקנות לו גלידה וכו', ולהגיע למצב של אהבה ואמון כך שהילד לא ירגיש כלל שיש להורה מטען כלשהו עליו. וכשהילד רגוע, לספר את הסיפור, או להציג איתו ביחד את המסר. ורק לאחר שההורה יודע שהילד הבין את המעשה שעשה, אז יש לתת לו את העונש. כך גם העונש יתקבל על הילד. בשלב זה אפשר לשתף את הילד בבחירת העונש ולשאול איזה עונש נראה מתאים למעשה זה? אולי עזרה לאותו אדם מבוגר בדבר שהוא צריך? וכן הלאה. ואחרי שהעונש המתאים נמצא - עונש מכפר ומתקן - להגיע עם הילד לאותו אדם ולבקש ממנו סליחה וגם להציע את העזרה - העונש שהתקבל בהחלטה משותפת. בדרך זו הילד רואה בעונש כמשהו מתקן, ולא רק את המעשה הנוכחי אלא גם להבא. לכך חינוך בעזרת שיחה (אחרי ישוב הדעת של ההורה) סיפור או הצגה הם דרכים נפלאות שהשם יראה לי בהם הצלחה רבה. חז"ל הרבו להשתמש במעשיות ובמשלים כדי להעביר מסרים לעם ישראל. אחת הדוגמאות המפורסמות היא המשל שהמשיל נתן הנביא לדוד המלך כדי להוכיחו על מעשה בת שבע. הוא סיפר לו את משל כבשת הרש. המעשה נגע לליבו של המלך שבעצמו הכריז שזו עוולה לנהוג כך. בדרך זו השכיל נתן הנביא לעורר בדוד המלך את הרגש, ויחד עם זאת את ההבנה העמוקה על העוולה שנעשתה. כך, גם, קיבל דוד המלך את התוכחה ואת העונש באהבה. ונשאלת השאלה, מדוע לא היה אפשר להוכיח את דוד המלך בצורה ישירה? הרי הוא היה בר דעת עצומה! גם מידת היושר שלו הייתה מושלמת, האם היה חלילה סיכוי שהוא לא יודה על טעותו? אך בכל זאת, נתן הנביא פנה אליו בדרך משל משום שידע שכאשר ידבר אל ליבו של דוד, ואפילו שמדובר בדוד מלך ישראל הצדיק, הדברים יגעו לליבו ואז הבנתו את המסר וקבלתו יהיו שלמים יותר. קל וחומר כאשר אנו מדברים על ילדים, שרק על ידי סיפור ומשל אפשר להביא אותם להבנה עמוקה ולקבלת התוכחה, כי אי אפשר בשום פנים ואופן לצפות מהם לקבל תוכחה ישירה באהבה ומתוך זה להגיע לקבלה אמיתית. יהי רצון שנזכה לחנך את ילדינו באהבה אמיתית, בישוב הדעת ורחמנות, ונזכה לגדלם בטוב, ביראת שמים, אמונה ושמחה, ונזכה לקבל יחד את פני משיח צדקנו בקרוב, אמן.