דרכי טיפול בחרדות ובדיכאונות

אנו חיים במציאות עגומה שבה המחלות הנפשיות מופיעות ברשימת המחלות הנפוצות ביותר בארץ ובעולם. דיכאונות, חרדות ופחדים. באמצעות חשיבה בריאה אנשים שהיו בריאים בגופם ונפשם, מנהיגי ציבור וכו' הופכים לאנשים בעלי פחד עד כדי חרדה מיציאה לחוץ. למרבה הצער, שיטת הריפוי המקובלת היא באמצעות תרופות, שבדרך כלל רק מדכאות את התחושות השליליות האלו. כמובן שיש מקרים בהם אין אפשרות לא להשתמש בתרופות, אך ודאי הוא שהכמויות הניתנות ב'נדיבות' הן מופרזות לחלוטין, וזאת רק על מנת 'להשתיק' את אותו אדם 'בעייתי'. לדעתי האישית, אין כל ספק שבעוד כ- 100 שנה, ילעגו אנשי המחקר לכל מה שקורה היום בעולם הפסיכיאטריה ואפילו בעולם הפסיכולוגיה.

בכל התחומים העולם מתקדם, אך כנראה שזה אחד התחומים בו נשארו אנשי המחקר עדיין מרחוק בכל הנוגע להכרת נפש האדם. אומנם כאמור יש מצבים בהם אין מנוס מטיפול תרופתי, אולם במקרים פשוטים יותר כשאנשים פונים אלי בבעיות מסוג זה, אני תמיד שואל: האם אתה אדם המאמין בא-לוקים. עצם האמונה בבורא עולם יש בה כדי לבנות מסלול חשיבה חיובית בעומק על מציאות הבריאה עצמה, ולהוביל להסתכלות וחשיבה חיובית בריאה ומרגיעה. יש אפשרות לאדם לחשוב בשלשה שלבים בצורה כזו: א. יש בורא לעולם. ב. אותו בורא אוהב אותי. ומהיכן הראייה לכך שהוא אוהב אותי? הרי האדם לא יכול ל'עבוד' על עצמו סתם כך. אבל אלוקים עצמו כותב בתורה: 'בנים אתם ל-ה' אלוקיכם', בתורת הקבלה מוסבר שתכלית ומטרת כל הבריאה היא כדי להיטיב עם ברואיו. (וכשבאים ייסורים על אדם, הרי זה כדי לנקות אותו, כמו אב שאוהב את בנו ולוקחו לניתוח לטובתו. וזה מה שנאמר: ''את אשר יאהב ה' יוכיח'', נמצא שגם הייסורים באים לטובתו של האדם). ג. אין כוח בעולם שיכול להזיק לי אם לא שא-לוקים מורה לו לעשות כן, ואז כאמור הרי זה לטובתי. כשמתבוננים בהתמדה בשלושת הנתונים הללו, שכמובן דורשים עבודה עצמית רבה, מגיעים לכוחות בעזרתם יכולים להתמודד. התגובות שקיבלתי מאנשים שפנו אלי היו תגובות חיוביות שאכן התחולל מהפך לטובה. עצה נוספת היא לצאת עם ''החולה'' כמה שיותר למקומות טבע פתוחים ולשוחח שיחות נפש תוך כדי הליכה מרובה עם הפסקות למנוחה.

העולם הטכני והמתכתי של היום הופך אותנו ללא טבעיים. כל הטכנולוגיה של היום, מצד אחד מאוד מטיבה ומזרזת עניינים, מצד שני הופכת אותנו ליבשים וקרים כמתכת. לא פלא אם כן שבשעת משבר אנשים קורסים ללא כוחות וללא יכולות להתמודדות. בזמנים כאלה טוב לצאת עם אדם שמבין את נפש האדם לחיק הטבע בהליכה מרובה. עוד יש לציין כאן במאמר מוסגר כי המתחים המיותרים שגורם עולם הסרטים לנפש, הרסני הוא מאוד מבלי שהאדם המצוי יחוש בכך. וזאת משום שנפש האדם מסוגלת לעמוד במתחים עד גבול מסוים וכשנמתחת ללא צורך באותם סרטי פחד ומתח ולפתע מגיע קושי אמיתי בחיים היא קורסת. ה'התבוננות' האמורה הוזכרה בנוגע לאנשים בעלי חרדות ופחדים. לאמתו של דבר התבוננות זו טובה לכל אחד מאיתנו. כי כל קושי שיש לנו בחיים, יפסיק להיות עבורנו קושי ברגע שנזכור שהכול לטובה. כשחז''ל אמרו: ''כל דעביד רחמנא לטב עביד''- כל מה שאלוקים עושה זה לטובה, הם לא התכוונו שננסה לרמות את עצמנו, זוהי אמת מוחלטת. כשהאדם עושה את החשבון של שלושת הנתונים שהזכרנו, מגיע למסקנה שהרי הבורא יתברך כל יכול, אז מדוע אינו עושה את רצוני? הפתרון המתבקש מאליו הוא שאם ה' יכול לעשות את מה שאני רוצה והוא לא עושה משמע שא-לוקים יודע טוב ממני מה טוב עבורי. כי ככל שנהיה חכמים, מהי החוכמה שלנו לעומת החכמה הא-לוקית? ענוה זו כלפי חכמת הבורא, טובה ובריאה לתחומים נוספים. למשל, ככל הדורות, גם בדורנו אנשים שואלים שאלות מאוד עמוקות, כהגדרת המקובלים 'מעשה בראשית' או 'מעשה המרכבה', פרטים שנוגעים לבריאת העולם וכו', ויש כמובן תשובות אך לא כל אדם בשל להבינם, לכן כתוב שמי שלא בשל שלא יעסוק בשאלות האלה. יש אנשים שתופסים את הדבר כהתחמקות, 'אין לכם מה לענות אז אתם אומרים שזה גבוה, שזה מלמעלה, שזה מעל התפיסה של שכל האדם'. הרמב''ם כותב הסבר שיכול ליישב את הדעת בנקודה זו: הן השאלות הללו מעסיקות את כל האנשים, גם את האנשים הלא חכמים במיוחד. נשאל את עצמנו: האם האדם הלא חכם יוכל להבין את התשובות הנכונות?

בדרך כלל השואל יאמר: ''טיפשים לא יכולים להבין אבל אני לא טיפש, לכן אני רוצה תשובה, ואם אתה לא עונה לי משמע שאתה מתחמק מתשובה''. מסביר הרמב''ם, אתה חושב את עצמך לחכם, כי אתה בוחן את עצמך ביחס לאותו אדם המוגדר על ידך כטיפש, אבל כלפי החוכמה האמיתית, וכי אתה יכול לדעת היכן אתה נמצא? לנו נוח להגדיר את עצמנו כחכמים, אך הרי גם הטיפש בטוח שהוא חכם, וגם הוא רוצה תשובות לשאלות, ואם לא קיבל תשובה הוא בטוח שזו התחמקות. אז איך תוכל אתה לדעת, שואל הרמב''ם, היכן מקומך? כך יוכל האדם להיות רגוע ולהבין שאין זו התחמקות אלא דברים גבוהים מעבר להשגתו שחכמי הקבלה עוסקים בהם. ואם יזכה להגיע גם הוא להבשלה לאחר לימוד תלמוד והלכה, יוכל לעסוק באותם נושאים גבוהים ולהבין את התשובות. כשהאדם מפנים את הידיעה: 'א-לוקים אוהב אותי, והוא כל יכול והוא חפץ בטובתי, ואם כך או כך קרה לי, משמע שזה מה שטוב עבורי' – ממילא הכול לטובה כי אני מבין שחוכמתי מצומצמת. כמו לדוגמא, ילד קטן שלא רוצה ללכת ללימודים וההורים לא מוותרים, הילד בטוח שהם לא לטובתו לא אוהבים אותו. כשיגדל, יבין בחוכמתו עד כמה עמדו על דעתם מתוך אהבה ואף יודה להם על כך. יסוד גדול הוא שאדם מרגיל את עצמו ע''י חשיבה כזו לשמחה עצמית תמידית. לכאורה, זה נראה הדבר כלפי חוץ לאדם כסבל אך לאמתו של דבר זה הוא אדם רגוע וטוב לב.