"כבוד השופט" - זה אתה!

כל אדם – איש, אישה, בחור ובחורה, חייבים לעשות בכל יום שעה (60 דקות) של תשובה. שעה זו יכולה להיות בכל זמן שנוח לאדם - ביום או בלילה ובכל מקום, ובלבד שיהיה נוח ופנוי מבני אדם, כגון: גינה, יער, חדר, מרפסת וכו'. והעיקר, שאדם יהיה לבד עם בורא עולם בלי הפרעות והיסח הדעת. אפשר לעמוד, לשבת, ללכת – איך שרוצים. (מומלץ ללכת מכיוון שעל ידי ההליכה יש לאדם דיבורים). בתחילת השיחה כל אדם ישתדל להודות לבורא עולם, אחר כך יספר לבורא עולם את מה שקרה לו משעת ההתבודדות של אתמול ועד לרגע בו מדבר עם הבורא באותה התבודדות. יש לספר כל פרט ופרט לבורא, לדבר על כל הדברים הטובים שזכה בהם ולהודות עליהם. בהמשך, ישפוט את עצמו אם עשה אותם כראוי ובשלמות, או שיש לו מה לשפר. כך גם יספר על הדברים בהם נכשל, יתוודה ויעשה תשובה עליהם. על החסרונות יש להרבות בתפילה ולבקש מבורא עולם שימלא אותם. איך עושים תשובה? כך היא לשון הרמב"ם (הלכות תשובה, פרק א): "כל מצוות שבתורה, בין עשה ובין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתוודות לפני הבורא ברוך הוא, שנאמר: "איש או אישה כי יעשו וגו' והתוודו את-חטאתם אשר עשו" – זה וידוי דברים. וידוי זה הוא מצוות עשה.

כיצד מתוודים? אומר: 'אנא ה', חטאתי עוויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשיי, ולעולם איני חוזר לדבר זה. וזה עיקרו של וידוי, וכל המרבה להתוודות ומאריך בעניין זה, הרי זה משובח". עד כאן לשון הרמב"ם. מדברים אלה אנו מבינים שלתשובה ארבעה שלבים, והם: וידוי – בו מפרטים את החטא בפירוש: "כך וכך עשיתי". חרטה – צריך להביע חרטה על חטאו. בקשת סליחה – לבקש סליחה שעבר על רצון הבורא. קבלה לעתיד – לקבל על עצמו לא לשוב על חטאו. אדם שעושה כדברי הרמב"ם ומתוודה בכל פעם כשחוטא, בזה הוא מקיים מצוות עשה שעליה הוא יקבל שכר, והעיקר – נמחלים לו כל חטאיו ואין עליו שום דין ולא יהיו לו ייסורים. כל אדם שופט את עצמו לכל אדם יש טבע לשפוט את עצמו, והוא אכן שופט את עצמו כל הזמן, אלא שהוא עושה זאת בצורה לא נכונה, על פי מושגים מעוותים שעל פי רוב מובילים אותו למסקנות שהוא לא בסדר, לא יוצלח, חסר תקנה... והרשימה ארוכה. וכתוצאה מכך, ראוי לו להיות שבור ומדוכא בכלל שנכשל, לכן הוא גם לא מוכן לסלוח לעצמו... וגם כאן הרשימה ארוכה. זאת כמובן טעות נוראה שגורמת לאדם ליפול בדעתו ולהתרחק מהבורא. ולא רק, אלא אף יוכל להגיע לידי כפירה ח"ו. לכן חשוב מאוד לזכור: היצר הרע אינו מעוניין בעבירה עצמה כמו שהוא רוצה את העצבות הבאה בעקבותיה! כאשר אדם עובר עבירה ח"ו, עצם הפגם או העבירה שנכשל בהם אינם מרחיקים אותו מהשם יתברך כל כך, כמו העצבות והייאוש. ואם ישפוט את עצמו נכון – יזכה להתקרב אל השם יותר אחרי הנפילה והכישלון. זאת, משום שההתעוררות שקיבל על ידן, והעבודה והתיקון שעושה, יביאו אותו לשלמות גדולה הרבה יותר ממה שהיה לפני שנכשל. חשבון עם אמונה לכן, הדבר הראשון שחשוב וצריך לדעת היטב הוא - עוד לפני שניגשים לכל עניין התשובה – שהקב"ה לא בא בטרוניה עם בריותיו! כי "בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו, ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו". הבורא יודע שאדם הוא בשר ודם ולא מלאך, והטענה היחידה שיש לו על האדם בכל עבירה שעושה היא: מדוע לא ביקשת את עזרתי? מדוע חשבת שאתה יכול להתגבר על יצרך לבד? וגם עכשיו, לאחר שטעית ולא ביקשת את עזרתי ולכן נכשלת, אין לי טענה כל כך על עצם הכישלון, אלא על כך שאינך עושה תשובה על החטא... כי הוא יתברך יודע היטב שאדם קרוץ מחומר ועשוי להיכשל הרבה מאוד בחייו. לכן, גם על זה טענתו היחידה לאדם היא:

עכשיו, כשנכשלת, מדוע אינך מתוודה לפני ומבקש סליחה? לומר לך לא לחטוא כלל – אני יודע היטב שזה בלתי אפשרי. אבל לומר לך שבכל פעם שאתה נכשל תעשה תשובה – זה אפשרי ועוד איך אפשרי. וברבות הזמן, עם התשובה שתעשה, התפילות והבקשות שלך לעזרתי – כבר לא תחטא כלל. לכן אדם שנכשל, אפילו בעבירה החמורה ביותר ח"ו, צריך לזכור בראש ובראשונה שתשובה אין פירושה לרדוף את עצמו ולהיות בעצבות, אלא תשובה היא להתוודות, להתחרט ולבקש סליחה – שזה בלתי אפשרי לעשות בלי שמחה. לכן, קודם לכל ולפני הכל, יאמר: 'אין עוד מלבדו! ה' רצה להראות לי שאני לא יכול בלעדיו כי הוא אוהב אותי ורוצה שאהיה קרוב אליו. ראיה לכך – הלכתי בלעדיו ותראה לאן נפלתי... בורא עולם, נכשלתי. מה רצית ממני? מה רצית להראות לי? חזק אותי בשמחה ושאאמין שאין עוד מלבדך, זכה אותי לתפילה ולתשובה...' ואז, כשהוא שמח ומוחו משוחרר ומפוקח, רק אז יכול לגשת הלאה לעבודת התשובה וחשבון הנפש, בלי רדיפה עצמית, עצבות או ייאוש, אלא רק בבקשה ותחנונים להשם שיסלח לו על חטאו ויחזיר אותו בתשובה שלמה לפניו, שיקרבו ויעזור לו להבא לעשות כרצונו, שיחבר אותו אל האמונה ויאיר בו את אור האמונה כדי שיצא מהחושך, וייתן בליבו יראת שמים טהורה ואהבת השם. (מתוך הספר "בשדי יער" – פרק 57 מאת הרב שלום ארוש שליט"א)