אופטימיות - פסימיות ומה שביניהם

היא ניצבה בדד בצריף הצבאי הקטן, מביטה שוב בחלון באותו נוף שומם ונצחי של מדבר ניו מכסיקו. הוא לא האיר לעומתה פנים מן הרגע הראשון שבאה לכאן. בשעת בוקר מוקדמת התייצב בעלה במגרש המסדרים לקראת יום אימונים אינטנסיביים מתישים במרחבי המדבר שנמשכו עד לשעות לילה מאוחרות. "אני מתעבת את המקום הזה!", חשבה לעצמה בפעם המי יודע כמה. החום היה ללא נשוא. לא הייתה נפש אחת עימה יכלה לשוחח ולחלוק את רגשותיה הטעונים. הרוח השרבית נשבה ללא הפוגה וכל המזון כוסה בחול. גם האוויר הכיל גרגרי חול. היא הרגישה שסאת ייסוריה הגיע לקיצה, וניגשה לכתוב להוריה מכתב בו גוללה באריכות את מסכת תלאותיה, "איני יכולה עוד! טעם החיים ניטל ממני, וחיי אסירים טובים מאלה!", היה המסר הכואב שנכתב שם בדם ליבה.

כעבור תקופה ארוכה, נחת בבסיס מטוס התובלה של חיל האוויר האמריקאי, שהיה הקשר היחיד עם העולם ההוא שמעבר. בבטן המטוס היה ארגז גדול של דברי דואר, בו היה מכתב עטור בבולים שנשלח אליה. היא פתחה את המכתב בלב פועם, מצפה לאוקיאנוס של מלל, אך רק שתי שורות הופיעו בו בכתב יד מוכר:

"ביתי היקרה! שני אסירים השקיפו בשעת לילה מבעד לסורג בית כלאם. האחד ראה סחי ומיאוס, ועמיתו ראה כוכבים הנוצצים במרום".

"קראתי ושניתי את השורות הללו", מספרת אותה אישה, "והחלטתי לחפש את הכוכבים בתוך האופל מסביבי ומצאתי אותם. מה השתנה? אותו מדבר, אותם אינדיאנים מסורתיים, רק אני השתנתי. ניצלתי את השינוי המהפכני הזה להרפתקה חדשה ויפה בחיי. מאותו חלון שראיתי בו בתחילה, בית סוהר, ראיתי בו אחרי השינוי שחל בגישתי - כוכבי מרום יפיפיים".

הקוד למצליחנות – אופטימיות

אופטימיות הינה בעצם השקפת עולם הרואה באתגרי החיים מוטיבים חיוביים. האופטימיים חרטו על דגלם שתי עקרונות מרכזיים: 1. בני האדם טובים במהותם.  2. תמורות החיים מבשרים טוב לאדם. משנתם מבוססת על הנחת יסוד שרואה בעולם כמקום אידיאלי שטוב לחיות בו. המחנה הנגדי של האופטימיות, היא הפסימיות החושדת במניעי האדם כלא חיוביים ביסודם, ומאמינה שתנודות החיים מבשרים רע כי העולם הוא כזה. ראש ממשלת בריטניה המיתולוגי וינסטון צ'רצ'יל (1965-1874) הגדיר את האסכולות הקוטביות הללו כך: "פסימיסט רואה קושי בכל הזדמנות, אופטימיסט רואה את ההזדמנות בכל קושי". הוא אף אמר: "ההצלחה היא היכולת לעבור בין כישלון אחד למשנהו - מבלי לאבד את יכולת ההתלהבות". גישה זו הינה בעצם לב ליבה של האופטימיות.

חצי הכוס המליאה והאור בקצה המנהרה

הדוגמא הקלאסית המבחינה בין שתי הגישות היא משל חצי הכוס. כאשר הכוס מליאה חציה במים יאמר האופטימיסט: "הנה חצי הכוס מליאה.", אך הפסימיסט ישיב: "חצי ממנה ריק!". יש כאלה שהרחיבו את היריעה ושאלו: "מה יקרה באם הכוס תהיה מרוקנת ברובה ממים, מה יענה האופטימיסט על כך? פשוט מאוד! הוא ישפוך את רבע הכוס לכוס קטנה ממנה, ויחזיר את המצב לתוצאה הקודמת של חצי כוס מליאה". "ומה יהיה אם הכוס ריקה לחלוטין?", ישאלו אותו התיאורטיקנים. "סוף-סוף יש לי ביד כוס. זה גם משהו", ישיב להם האופטימיסט בביטחון.

אנקדוטה משעשעת מביאה רעיון נוסף: כאשר האופטימיסט והפסימיסט תקועים בתוך לב מנהרה חשוכה, כשלפתע נראה מרחוק קרן אור מפציע: "הנה האור בקצה המנהרה!", יגיב האופטימיסט בהתלהבות, ואילו הפסימיסט ישיב בפחד: "האור שאנו רואים הוא בעצם אור פנס הרכבת הבאה ממול".

אופטימיות במסורת היהודית

ביהדות השקפת האופטימיות - היא עיקרון מרכזי לחיים. כבר בתחילת ספר הספרים מודגשת האופטימיות כעיקרון מנחה כאשר במהלך יצירת העולם בסיום כל יום בריאה (להוציא יום שני) התבונן הבורא במעשי ידיו ואז: "וירא אלוקים כי טוב". כלומר, העולם הוא מקום חיובי. חז"ל במסכת אבות קבעו את יתדות האופטימיות כאורח ערכי לחיים. בן העיר הגלילית הקדומה, ארבל, ניתאי, שחי בתקופת הזוגות בזמן בית שני, אמר: "ואל תתייאש מן הפורענות". ר' שמעון בן נתנאל (השני) שהיה מגדולי תלמידיו של ר' יוחנן בן זכאי, וחי בדור הרביעי של התנאים המליץ: "ואל תהי רשע בעיני עצמך". את שני המאמרים פירש הרמב"ם ברוח האופטימיות השוללת את הייאוש לחלוטין והרואה בכל מצב את הטוב האמיתי.