האקדמיה להתפייסות

חכמינו ז"ל מורים לנו: "אל תרצה את חברך בשעת כעסו" (אבות ד יח). פיוס שנעשה בזמן הכעס אינו פועל את פעולתו, ואף עלול להגביר את הכעס. כאשר ניסה משה רבנו לפייס את הקדוש ברוך הוא על חטא העגל, אמר לו הקדוש ברוך הוא: "פני ילכו והנחתי לך" (שמות לג יד), כלומר כאשר ישכך כעסי אוכל להתפייס. על כך אמרו חכמינו ז"ל: "אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי, מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו, דכתיב: פני ילכו והנחתי לך. אמר לו הקב"ה למשה, המתן לי עד שיעברו פנים של זעם, ואניח לך" (ברכות ז א).

טבעי הדבר שלעתים קשה לנו לסלוח באמת, מכל הלב. במצב כזה, שהכאב עדיין חזק בתוכנו, כדאי שנשתף את הבעל ונאמר לו כי מבחינה שכלית קיבלנו את סליחתו, אך נחוצות לנו עוד כמה דקות/שעות כדי להירגע. ואז נעשה מאמץ לסלוח גם בלב, במהירות האפשרית. הרי לא מדובר כאן באויבים... רבים הם המפייסים לצאת ידי חובה וכבדרך אגב. במילים קצרות ותמציתיות הם מבקשים לפייס על פגיעה ארוכה ונוקבת. מה הפלא שפיוס כזה אינו מתקבל?! עצמת הפיוס צריכה להיות כעצמת הפגיעה.

עלינו לדמיין את הפגיעה כבור שנפער ויש למלאו מחדש. ככל שהבור עמוק יותר, יש צורך בכמות גדולה יותר של חול ואדמה כדי לסתום אותו. הוא הדבר בבור שנפער בנפש בעקבות הפגיעה. ככל שהפגיעה עמוקה יותר, יש להשקיע בסליחה עצמתית יותר. בהתאם לגודל החטא – גודל התשובה. כאשר מפייסים אין לחסוך במילים ובכל דבר שעשוי לרצות את האדם שנפגע. כאשר פייס יעקב את יוסף בנו על שלא קבר את אמו רחל במערת המכפלה, הוא האריך והסביר לו: "ואני בבואי מפדן, מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך... ואקברה שם בדרך אפרת, היא בית לחם" (בראשית מח ז), ועל כך פירש רש"י: "ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ, וידעתי שיש בלבך עלי, אבל דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם, שתהא עזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יוצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר (ירמיה לא יד): קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה וגו´, והקב"ה משיבה (שם טו טז), יש שכר לפעולתך נאום השם ושבו בנים לגבולם". מקשה על כך הגר"ח שמואלביץ זצ"ל (שיחות מוסר שערי חיים מאמר כו) ושואל: מדוע לא קיצר יעקב בלשונו ואמר על פי הדיבור קברתיה, הן בהסבר שהדבר נעשה על פי צו השם טמונה התשובה כולה, כי הרי על ציווי השם אין שאלות?! ומשיב שאילו היה יעקב מקצר בדבריו - לא היו הדברים מתיישבים על לבו של יוסף. ואם כך ביוסף הצדיק ובצו השם, על אחת כמה וכמה עלינו להשתדל לפייס בהרחבה ולא לחסוך במילים, לפרט ככל הנדרש כדי להוציא את ההקפדה מן הלב. גם כאשר פייס יוסף את אחיו לא חסך במילים. הפסוק אומר: "וינחם אותם וידבר על לבם" (בראשית נ, כא),

ומפרש רש"י: "וידבר על לבם – דברים המתקבלים על הלב. עד שלא ירדתם לכאן, היו מרננים עלי שאני עבד, ועל ידיכם נודע שאני בן חורין, ואם אני הורג אתכם, מה הבריות אומרות? כת של בחורים ראה ונשתבח בהן, ואמר אחי הם ולבסוף הרג אותם. יש לך אח ההורג את אחיו?". הוא לא הסתפק בהבטחה בעלמא, אלא הביא להם הסבר הגיוני שישכנע אותם שלא ייתכן שהוא ירצה לפגוע בהם. הבוקר היה שברירי למדי, ובהמשך היום ליוו את שושנה ייסורי מצפון עזים. היא פגעה בו, בבעלה המסור, וזה לא הגיע לו כלל. "אינך עוזר לי!" אמרה לו בבוטות, ברגעי הבוקר הלחוצים, "לא מעניין אותך הבית הזה ומה שמתחולל בתוכו! ראשך ורובך במקום אחר! אינך רואה את האנדרלמוסיה השוררת כאן? מה השלווה הזאת? אינך עוזר לי, ומעולם לא נשאת בעול!" קבעה בנחרצות אכזרית, ופניו, שהלבינו והביעו כאב רב, סיפרו לה ששגתה. "אינני עוזר לך? מעולם לא עזרתי לך?" שאל בכאב עצור, "אם את סבורה כך, אולי אף מיותר לפרט את כל הדברים שעשיתי למען הבית רק ביממה האחרונה...". התשובה נותרה תלויה ועומדת. הוא עזב את הבית לכיוון מקום הלימודים, והכאב ליווה את צעדיו.

היא רצתה לחזור בה, חשה שה"מקלחת" הגיעה אליו שלא בצדק. אלו היו רגעים של חולשה, והיא לא באמת התכוונה לדברים שאמרה. כל הבוקר ייסרוה כליותיה, והיא הבטיחה לעצמה חזור והבטח כי מיד כשישוב בצהריים, תתנצל ותפייסו. הוא פתח את הדלת בהיסוס ופנה בצעד כבד לכיוון מתלה המעילים. התנצלותה המגומגמת הגיעה אך בקושי לאוזניו העייפות: "אני מתנצלת על המילים שאמרתי בבוקר...", הצליחה להתפטר סוף סוף מן המילים שלא נעים לה לבטא, כמשילה מעליה מעיל צמר ביום חם. "אפשר ליטול ידיים לארוחת הצהריים..." ניסתה להמשיך הלאה, להחליק עניין, "לגמור סיפור"... אך פניו נותרו מעוננות, כתמהות: האם ההתנצלות הזאת, המגומגמת והעדינה, אמורה לחפות על עצמת המילים שירית לעברי בבוקר?!. לטון שבו נאמרות המילים יש השפעה רבה מאוד על המשתמע מהן וממילא - על מידת התקבלותן על לבו של הזולת. יש סליחה ויש סליחה. כאשר הסליחה נאמרת בטון אדיש וקריר, ההתנצלות לא תפעל את פעולתה. לעתים גם טון מתקתק מדי אינו מתאים, שכן הנפגע חש שלא מבינים באמת עד כמה הוא נפגע. הטון המתאים בדרך כלל הוא טון שמביע הכנעה, כאב, צער, כנות ורצון לתקן, וכאשר הטון נכון – בדרך כלל הסליחה מתקבלת. ללא הצטדקויות בנוסף לכך, זמן בקשת הסליחה אינו הזדמנות להצטדקות!

תירוצים שמטרתם להוכיח את חפותנו או למזער את חשיבות הפגיעה אינם בקשת סליחה. בעת בקשת הסליחה חובה להודות בפה מלא כי טעינו ונכשלנו, ולא להאשים אחרים. הצטדקות בשעת בקשת הסליחה מעבירה לזולת מסר, שלמעשה איננו מכירות בעומק הפגיעה שפגענו ובעובדה שהיה עלינו להימנע מלעשות זאת, ולכן קשה לו יותר לסלוח לנו. בשעת הפיוס חשוב מאוד לזולת לשמוע מאתנו שבלי נדר נשתדל שלא לחזור על הטעות שעשינו. כל עוד לא הבטחנו שנשתדל בכך, יתקשה הזולת להתרצות ולסלוח, שהרי בלבו מנקר החשש שנעשה זאת שוב. קבלה לעתיד היא מעין ביטוח המעניק לזולת תחושת רגיעה, ולנו – תחושת מחויבות. המשך הפרק בספר "שבילי השלום - כרך א", כולל מאפיינים נוספים של בקשת הסליחה: לא כבדרך אגב, בקשת סליחה בכתב, גילוי אכפתיות ואחריות, השתדלות שלא לחזור על הדבר, לא לעשות "עסק" ממה שהיה, לא להזכיר את העבר ועוד.