המקדש שלי

השם יתברך לא ביקש ארמון מפואר, גם לא טירה מנקרת עיניים. אפילו לא בית באיזו שכונה יוקרתית. הבקשה שלו מאוד צנועה: אני רוצה בית פשוט וקטן. זהו. מה הבעיה? למה כל כך קשה לנו לעשות לו את המחווה הקטנה הזו. אחרי הכל, את מה שהוא עושה בשבילנו בחיים לא נוכל לעשות, נכון? אז לפחות בית קטן אי שם בין חדרי הלב.מה כבר הוא ביקש? אז תשמעו משהו מדהים: לתת למישהו קורת גג בתוך הלב שלנו זה יותר מלבנות לו ארמון מפואר עם מרצדס בחניה. בורא עולם לא מבקש מאיתנו בית עשוי מקירות גשמיים, הוא רוצה את הבית שבתוך הלב שלנו. את המקדש הפרטי המיוחד רק לו בתוך לב הבשר-ודם שלנו.

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה). לא בתוכו, בתוכם! בתוך כל אחד ואחד מאיתנו! כך אומרים לנו חז"ל על פסוק זה, משום שעיקר המשכן אליו מתאווה הבורא אצל בני האדם הוא בתוך הלב של כל אחד מעם ישראל, שם תשכון השכינה הקדושה ועל ידי זה נתקרב לעבודת הבורא. זאת התכלית שלנו כאן. אז ברור לנו שזה לא יכול להיות סתם מקום. הוא חייב להיות נקי ומסודר, לא סתום ואטום ומלא ברצונות הפוכים מזה של בורא עולם, לב שאין בו מקום לאלוקות ולשכינה הקדושה. אם אדם לא רוצה שהבורא ישכון בתוך ליבו הוא יסתלק משם וגם לא ישכון בבית המקדש הכללי. זה מה שהיה בתקופה שבית המקדש היה קיים – כשעם ישראל הרבו לחטוא ולא טיהרו את ליבם, ובמעשים אלה אמרו שהם לא רוצים שהשם ישכון בליבם, סופם היה שהבורא אכן הסתלק מהם והחריב את בית המקדש ששכן בירושלים, לב העולם. כשאורח רם ונישא מגיע אליכם הביתה, מה אתם עושים? מנקים, מסדרים, צובעים כמה קירות אם צריך, כי איך אפשר להכניס אורח כזה למקום מלוכלך ולא מושקע?! זה מה שאנחנו צריכים לעשות עם הלב שלנו כשמלך מלכי המלכים מבקש לו מקדש פרטי אצלנו בלב, זה עיקר העבודה שכל אחד צריך לתת דעתו עליה: לנקות ולטהר את הלב מכל מיני תאוות ורצונות, כמו שאמר החכם באדם "תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי...!" (משלי כג). העבודה שבלב היא עיקר העבודה בעולם הזה ועל זה אנו מבקשים כל יום בתפילה: "וטהר ליבנו לעובדך באמת", וטהרת הלב תלויה בתשובה שכל אחד עושה, והתשובה היא תפילה, ותפילה היא חיבור של כוונת הלב עם הדיבור, כמו שאנו מבקשים בסוף תפילת שמונה-עשרה: "יהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפניך..." רק חיבור של המילים היוצאות מהפה – 'אמרי פי', עם כוונת הלב – 'והגיון ליבי', נקרא תפילה. לכן חשוב להתפלל במתינות כדי שיהיה לנו מספיק זמן לחשוב על מה שאנו אומרים ולכוון את הלב. בכל זאת, הרבה אנשים מתקשים לכוון בבקשת "סלח לנו" באותה תפילה מיוחדת – תפילת שמונה עשרה – או גם אם הם מבקשים סליחה בהתבודדות קשה להם להתחבר ולהרגיש את בקשת הסליחה, לכן הם לא מבינים על מה ולמה צריך לבקש מחילה וסליחה, כל שכן להביע אותה עם חיות ורצון אמיתי, בלי 'הגיון ליבי'. מה עושים? הנה מספר דוגמאות שיעזרו לנו לכוון ולהרגיש את הסליחה:

איך אתה היית מרגיש? איך אתה מרגיש אם מישהו היה פוגע בך? כדאי לתת לזה כמה דקות של מחשבה. לנסות להרגיש באמת את התחושה הזו, או את התחושה שהפוגע אפילו לא מתייחס לעובדה שפגע בך. התנהגות זו מגדילה את הצער, בנוסף לזה שנגרם לך מהפגיעה עצמה. כי לא רק שהוא פגע בך הוא גם לא מתייחס אליך, לא נותן את דעתו למה שהוא עשה. אבל ברגע שהוא מבקש ממך סליחה, ההרגשה הרעה חולפת כליל. כל הזמן שעבר בלי שהפוגע יאמר לך משהו כאילו נעלם ברגע אחד של סליחה. כך צריך כל אחד להרגיש כשהוא חוטא, אפילו נדנוד של עבירה, כשהוא פוגע בקב"ה. להבין שכל עוד הוא לא עשה חשבון נפש ומתבונן על החטא ומבקש עליו סליחה, הקב"ה נשאר כביכול עם צער כפול: גם של הפגיעה וגם של חוסר ההתייחסות. דבר נוסף, אנשים לא פעם נופלים לטעות איומה כשהם חושבים שבגלל שהקב"ה מרומם ונישא אז אין לו דבר כזה צער. אולם כשם שהבורא מרומם ונישא כך הוא גם שוכן את דכא, הוא ברא את העולם ואת האדם עם המושגים של פגיעה וסליחה על מנת שתהיה לנו יכולת מסוימת להבין איך זה פועל גם כלפיו, ולבקש ממנו סליחה מכל הלב בהבנה הפשוטה שלנו את החטא שחטאנו והפגיעה שפגענו בבורא עולם, שהרי כל חטא הוא עבירה על רצונו יתברך. רישום פלילי אדם יכול לחשוב, למשל, על אותה בושה שמרגיש אבא בגלל שלבנו יש תיקים רבים במשטרה, ועוד לא דיברנו בכלל על עוגמת הנפש שיש לו מרחמיו על אותו ילד שהגיע למצב שפל כזה. כך הוא הדבר עם אבא שבשמים. כמה בושה וצער יש לו מכל 'התיקים' שיש בשמים לכל אחד מילדיו, חשבתם על זה? זו הסיבה שצריך להרבות בבקשת סליחה על כל חטא, על כל 'תיק' שבגללו נגרמים לו בושה וצער, כי על ידי הסליחה נמחלים לאדם עוונותיו וכל 'הרישום הפלילי' נמחק כלא היה. וזהו, לאבא כבר אין יותר צער בושה. חומה כל חטא ועוון שאדם עושה יוצרים חומה ומחסומים קשים בינו לבין אביו שבשמים, כמו שאומר רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן קע"ב): "כִּי אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שׁוֹפֵעַ עָלָיו תָּמִיד, אַךְ הָאָדָם עַל יְדֵי מַעֲשָֹיו הָרָעִים עוֹשֶֹה צֵל לְעַצְמוֹ, שֶׁאֵין מַגִּיעַ עָלָיו אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּלְפִי מַעֲשָֹיו כֵּן נַעֲשֶֹה הַצֵּל הַמּוֹנֵעַ אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ...". מי שרוצה את קרבת השם צריך לבקש סליחה על מנת שלא יהיו מונעים ומפרידים בינו לבין הבורא, הוא צריך להרגיש את הכאב ממעשיו המפרידים והמונעים את אורו של השם השופע עליו תמיד. דבר נוסף, כל זמן שיש לאדם עוונות ועדיין לא מחלו לו עליהם התפילות שלו לא מתקבלות, הוא לא יכול לפעול ישועות – לא לעצמו ולא לכלל ישראל.

לכן צריך לבקש סליחה מבורא עולם שימחל לנו על עוונותינו וכך נמשוך שפע וישועות לנו ולכלל. ובל נשכח! את בקשת הסליחה אנו מבקשים כי חטאנו. סלח לנו – על מה? כי חטאנו! את העונש כבר קיבלנו קודם כל בעובדה שחטאנו, ואין עונש יותר קשה מלהיות רחוק מאבא. סלח לנו שנטינו ממך ובגלל זה כבר קיבלנו את העונש – החטא עצמו... אם נתפלל במתינות, אם נתבונן על כל מילה עם מחשבה וכוונת הלב, נוכל לבקש "סלח לנו" עם כוונה והתבוננות עמוקה – פעם מצד הצער שאנו גורמים, ופעם מצד הבושה והתיקים המרובים שיש לנו בשמים וכן הלאה. העיקר, שהכל יהיה לכבוד השם, לגלות כבודו אורו ומלכותו בעולם ולהתקרב אליו, ואז אנו זוכים לעשות לו את הבית הכי יפה. בית בתוך לב בשר ודם. יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שיסלח וימחל לנו ויטהר ליבנו לעובדו באמת, ונזכה שיתקיים הפסוק: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", שיבנה בית המקדש במהרה בימינו בתוך ליבנו, אמן כן יהי רצון