האמת על הפייסבוק

לחסרונות הגדולים והבולטים של הפייסבוק ניתן להתייחס בכמה הביטים. המישור התרבותי, החברתי, הפסיכולוגי-נפשי הרוחני ועוד. ב"ה יתברך ובזרה"ק במאמר זה אני רוצה לבחון את הסוגיה במישור הפסיכולוגי שכולל היבט בין השאר על הדימוי והביטחון העצמי, וכן מנוקדת מבט רוחנית שהיא הכרחית בהשלמתה. כפי שאנו יודעים עידן הפייסבוק פורץ גבולות בעזות, בחוצפה ובטפשות. כבר לא צריך להגיע לשום מקום כי ממלא הכול מוסרט, מתועד ומצולם. אנשים מצלמים ומעלים כל דבר לפייסבוק החל במסיבת יומולדת , ומה אכלנו במסעדה איפה קניתי נעליים ומה היה צבען , מתי ואיפה הצעתי נישואין לאישתי, וכלה בדברים של חדרי חדרים כדוגמת חדרי לידה ועוד דברים שיפה השתיקה להם.

מרחב התמרון הולך ומצטמצם. אם בעבר אנשים היו מצליחים לשמור על זכות השתיקה, ולא מתוך כפייה או עניין משפטי, אלא מתוך אינטליגנציה רגשית ותודעה נבונה שכוללת רצון טוב ונימוסים. בהבנה שדברים שנעשים בשקט, בהצנע, בהסתרה יש בהם ברכה. ואמר רבי יצחק: "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין". היום הכול פרוץ וללא גבולות. האם פעם חשבתם לעצמכם שאלה דיי מתבקשת, מדוע אנשים טורחים ויגעים ימים כלילות לפרסם את עצמם בפייסבוק? עושה הרושם כי לעיתים התפאורה היא רק התירוץ למשחק עצמו. כלומר, שמסיבת יומולדת לא חשובה בפני עצמה אלא הפרסום בפייסבוק והעלאת התמונות כאשר בעיקר מסתתר דימוי רגשי של כמה לייקים אקבל ואיזה תגובות, כאלו בעיקר שינפחו לי את האגו והדימוי העצמי. שהרי אם בן אדם יודע שהוא מספיק יפה, חכם, כשרוני מדוע הוא צריך להוכיח לכל העולם? מדוע הוא מתעקש קבל עם ועדה לפרסם את זה? מדוע כ-ו-ל-ם צריכים לדעת איפה חגג, מה אכל, מתי שתה, וכמה שילם בסוף. ובנוסף, גם צרכים לעשות על זה לייק או להגיב. רדידות במלוא מובן המילה. שטחיות ללא ספק. שעמום ברור מעל כל צל של ספק. ריקנות. אנשים מלאים בריקנות ומחפשים תכנים למלא בהם את המוח. מדוע אני צריך לראות מה קורה בבית של השכן? בחיים של החבר שלי? ומה אכפת לי בכלל מזה ומהם?? מדוע זה אמור לעניין אותי ? מדוע לא נותנים כבוד לפרטיות? מדוע כל מאן דבעי צריך לפרסם בריש גלי את המסיבה הזו או אחרת כאילו שזה הדבר הכי חשוב וכל העולם יעמוד מלכת. אולי זה באמת הדבר הכי חשוב עבורו, אבל הלו? מדוע לקחת לחברות הפרסום ולמנהלי השיווק את התפקיד? אל תתבלבלו בין החיים הפרטיים שלכם שאינם ראויים להצגה ראוותנית בפני כל העולם ולהקתו. יחד עם זאת, מסקרן לדעת איפה זה מעמיד אותנו כחברה (עיין בפסקה קודמת במושגים של רדידות, שטחיות ושמעמום).

ואם נתייחס לרמת המיקרו, איפה זה מעמיד אותנו כבני אדם? כאדם אל מול אדם? בתחרותיות נוראית. בקנאה איומה. בזיוף עצמי ושקר תודעתי ברור ואולי שקוף; שקוף לאלו שירצו לבחור בתודעה ערה שמביאה להבנות ולא לסילופים ותירוצים.  תחרותיות משום שאנחנו חומדים את מה שרואים ורוצים גם. וממלא יצר הקנאה מתעורר במקביל. כיצד הדברים עובדים? הקונספט ברור :  אנשים יושבים מאחורי מסך, רואים כל מיני תמונות שיש בהם דימוי לא ממשי ואולי גם מעושה של צחוק, אהבה, פרגון, שמחה, יופי, חינניות, כייף וכדומה, ורוצה גם. אולם הוא לא מעלה על דעתו לרגע, שיכול להיות מאד שגם התמונות למעשה מביימות משחק שלא קיים במציאות. איזה שהוא דפוס חברתי שלא קיים למעשה בחיים האמתיים. בעיה לחייך למצלמה? ממש לא. בעיה לעשות פוזה ולתפוס לוק? גם ממש לא. אולם הצד השני, זה שיושב ממול המסך מתמלא ערגה, רצונות וכיסופים גם לסוג פנטזיה שאותו מוכרים בפייסבוק. הדימוי השקרי, הכוזב הדמיוני. ברור וידוע בפסיכולוגיה שעודף ביטחון למעשה מצביע דווקא על חוסר ביטחון. שהרי אם כל כך טוב ואני מאושר ושמח, ומקרין חיוכים וכייף לכל העולם, והמסיבות שאני הולך אליהם הם הכי שוות, אז למה ומדוע אני צריך גם לפרסם את זה? עצם הרצון לפרסם ולשווק את הדברים (ובעיקר את עצמי ואת כמה שאני טוב/שווה/יכול = מוצלח!!) מראה שהאדם לא שמח בחלקו ואינו שלם עם זה, הוא רוצה שגם אחרים ידעו, ולא בגלל שהוא טיפוס חברותי וחביב, אלא בגלל שהוא מלא בגאווה ורצון לקבל פידבקים ומחמאות (ולעיתים גם כוזבות) מהאחרים. הוא זקוק נואשות לקבל תגובה ואפילו מילה אחת כדי לחזק את הדימוי שלו שהוא באמת שווה משהו, שהוא מוצלח. אם אתה טוען בפרסומים שלך שאתה כל כך מוצלח בעיני עצמך, אז מדוע הדימוי העצמי שלך כל כך עלוב וחלש? כל כך חלש עד כדי כך אתה לא בטוח בעצמך כי אתה זקוק לתגובות וריקושטים מאחרים. כנראה גם אתה מציג פרסום שווא ומצגת שקרית וכוזבת. באשר למחמאות הכוזבות, הרבה פעמים רושמים דברים שטותיים שמעלים בפירוש גיחוך, שלא נדבר על התמונות שברובן מתחת לכל ביקורת, ועדיין, באופן לא מפתיע, נצפה לראות את תגובות מאד בנאליות, צפויות ושטחיות, שבדרך כלל נותנות פידבק למפרסם עצמו. ולמה זה כזב? ראשית, משם שלא תמיד הן נכונות, הרבה פעמים זו העמדת פנים לשמה – כפי שהסברנו בפסקה הקודמת. שנית, האדם שמקבל את הפידבקים מתנפח מגאווה ומתחיל לעוף כמו בלון, שלמעשה אין לזה שחר ותכלית.

יוצא שהוא נפסד פעמיים, גם יוצר קשרים שטחיים ושקריים שמבוססים על תחרות, קנאה והעמדת פנים ובנוסף, האגו שלו עובד שעות נוספות והוא מתמלא מגאווה, הוא חי בדימוי עצמי מזויף – מקרין דבר אחד וחי בפועל דבר אחר.. והכי נורא, מתרחק מהשם יתברך, כי זה וודאי לא עושה לו נחת רוח. אז למה אנחנו כל כך זקוקים לתגובת מהזולת? האם הביטחון העצמי שלנו נמצא בקרשים ? התשובה היא כן במשוואה פשוטה. אם אדם עושה דברים כדי לפרסם אותם, מה שנקרא בלשון העם "שופו פו" , וגם להוציא לאחר את העיניים שיראו כמה אני טוב, יפה, מוכשר, חכם, שמח, מקובל וחברותי מעיד על "האני העצמי האמתי " שלו. אז רגע לפני שמעלים עוד תמונה.. מפרסמים עוד מקרה, אירוע, חגיגה, כזו או אחרת, תנו דעתכם בשביל מה.. בשביל מי.. האם באמת שווה וכדאי שיראו ויקראו בשביל שאקבל תגובה עילגת (לייק) ותשאל את עצמך בכנות – "כי מי צריך את זה בכלל?"; או שמא אשאיר את זה אצלי בלב, בפרטיות המתבקשת, בצניעות, ומי שצריך לדעת סביר להניח שכבר ידע, ומי שלא, עוד יותר טוב, כי יפה השתיקה.