שלום כאן ועכשיו!

עד כמה צריך להתרחק ממחלוקת ולאחוז במידת השלום בכל הכוח, זה דבר שאנו למדים בכל רגע בחיינו, בין בפרטיות ובין בכלליות. ובפרט, כשהתורה נותנת לנו דוגמא מוחשית עד כמה איומה המחלוקת והפירוד, בפרשת קרח ועדתו. והמדובר באחד הסיפורים המזעזעים מחד, ומאידך – מלא במוסר השכל עצום. ולמרות זאת, אנו עדים לעובדה הכואבת שקיים יצר הרע גדול מאוד שמונע מהאדם להתרחק מהמחלוקת ומאחיזה בדרכי השלום. "וישמע משה ויפול על פניו..." – משה רבינו שמע את דברי מחלוקת קרח ועדתו. על כך כותב רש"י – התרשלו ידיו, ומביא משל:

בן מלך שסרח על אביו ופייס אותו עליו אוהבו פעם, פעמיים ואפילו שלוש. אך כשסרח בפעם הרביעית התרשלו ידיו של האוהב ההוא ואמר: עד מתי אטריח את המלך, שמא לא יקבל ממני?! ובפרט, שמשה רבינו ידע שהמחלוקת היא הדבר הנורא מכל, היא בוערת בלב בעלי המחלוקת עד כדי כך שהם לא רואים שום דבר לנגד עיניהם ולא שומעים כלום. ואם נכנסה בעם ישראל מידת המחלוקת – הדבר קשה לתיקון. לכן ניסה משה רבינו תחילה לפייס את בעלי המחלוקת, כמו שכתוב: "וישלח משה לקרוא לדתן ואבירם". אלא, שהמחלוקת היא כמו אש בעצמות. היא נכנסה בהם כל כך עמוק עד שהתחצפו למשה רבינו, מושיעם של ישראל! זו הסיבה שמשה רבינו הביא עליהם עונש קשה, מכיוון שראה שאש המחלוקת חדרה להם עד לעצמות וכבר אי אפשר להוציא אותה. ואם יישארו בחיים הם יבעירו את כל מחנה ישראל באש זו, לכן העונש היה קשה – מוות לכל עדת קרח, על נשיהם וילדיהם וכל אשר להם, השם ישמור, כדי שלא יישאר זכר מהמחלוקת הרעה הזו. וכל זה למה? מכיוון שעדת קרח נכנסה לעובי קורת המחלוקת. ולמרות שידעו כי במבחן המחתות יבחר רק אדם אחד להיות כהן במקום אהרון (לפי דעתם המוטעית) ואילו השאר ימותו בהקטירם אש זרה, היו מוכנים להיכנס לזה בגלל מידת הניצחון ששלטה בהם, שהיא 'אחות תאומה' למידת המחלוקת שבערה בהם. "כי יש מידת ניצחון ומחלוקת ומלחמה", אומר רבי נחמן מברסלב, "ומידה זו באה מדמים שעדיין לא עבד בהם את השם יתברך. כי עיקר מידת הניצחון הוא מהדמים, כמו שכתוב (ישעיה ס"ז): "ויז נצחם", ופירש רש"י: 'דמים'. וצריך כל אחד לבטל מידת הניצחון והמחלוקת ולרדוף אחר השלום, 'כי לא מצא הקב"ה כלי המחזיק ברכה אלא השלום' (עוקצין פ"ג) (ליקוטי מוהר"ן תורה ע"ה).

זה גם ההסבר לכך שהברכה האחרונה בתפילת שמונה-עשרה היא: "שים שלום, טובה וברכה וכו', וטוב יהיה בעיניך לברכנו וכו', ובכל שעה בשלומך ברוב עוז ושלום, ברוך וכו'". ברכה ארוכה ומפורטת על השלום! וכל זאת כדי להמחיש לנו עד כמה גדול השלום. עד כמה חשובה מידת השלום. עד כדי כך שאין שום דבר חשוב וגדול ממנה, כמו אמרו חז"ל: "גדול הוא השלום!" וכוונתם, שאין דבר יותר גדול ממידת השלום. ו"שנואה היא המחלוקת" – אין דבר יותר גרוע ממידת המחלוקת! מידת הניצחון אינה סובלת את האמת, כך מסביר רבי נחמן ומרחיב הסברו (ראה ליקוטי מוהר"ן קכ"ב) בעניין חשוב זה. עד כדי כך שהאדם הלוקה במידה זו, גם אם יראה במו עיניו את האמת הוא ידחה אותה בגלל מידת הניצחון הבוערת בו. מדברים אלה אנו מבינים עד כמה צריך כל אדם להתרחק ממידת המחלוקת, ולא משנה באיזה עניין המחלוקת הזו עוסקת – פשוט להתרחק ממנה. אפילו אם הוא רואה שהמחלוקת היא על יסודות הדת והאמונה והוא בטוח שכוונתו לשם שמים – יתרחק ממנה כמו מאש. וכל שכן שלא יאחז בה להבלי העולם הזה, כי המחלוקת היא מידה המזיקה לאדם יותר מכל דבר בעולם. את זה מראה לנו התורה, בפרשת קרח, ובכל פעם שאנו קוראים אותה אנו מזדעזעים מחדש – מהעונשים הבאים על האוחזים בדרכי המחלוקת, מהעין הרעה שיכולה להביא אסונות על אדם ברגע שהוא נופל גם ללשון הרע, דבר שראינו אצל קרח עצמו – ראש הסנהדרין, מגדולי ישראל, שאיבד הכל, שום דבר לא עזר ולא הועיל לו – לא גדולתו ולא כל התורה שלמד, ואף הוא קיבל עונש שאפילו רשעים גדולים לא מקבלים, והכל בגלל מידת המחלוקת. וכן מובא בחז"ל על דואג ואחיתופל, שהיו בדרגות עצומות גדולות מבחינת לימוד התורה וידיעתה, אנשים שהביאו לעולם חידושים שלא שמעתן אוזן. ולמרות זאת, הגמרא מעידה עליהם שאיבדו את חלקם לעולם הבא בגלל שאחזו במחלוקת. נמצא, שאפילו אדם שלא לומד ולא מתפלל וכולו מלא פגמים מכף רגל ועד ראש, אולם דבר אחד יש בו – הוא לא חולק על שום אדם וכל שכן על הצדיקים, מצבו יותר טוב ממצבם של אנשים בעלי מדרגות רוחניות עצומות שלא נזהרים ממחלוקת. כי גם לאחר שייתן את הדין על פגמיו ויפרעו ממנו, על כל פנים, יהיה לו חלק לעולם הבא, דבר שאין לבעלי המחלוקת – הם מאבדים את הכל.

פתי מאמין והכלל הוא פשוט: טוב להיות 'פתי מאמין', כלומר תמיד להאמין שבודאי כל יהודי הוא טוב, וכל שכן להאמין בכל צדיק ובכל תלמיד חכם בישראל, והעיקר לא להיות בעל מחלוקת. אם נזכור כלל זה, נשנן וניישם אותו, בדרך זו נדע להתרחק מאש המחלוקת, מאותו ארס של עכנאי שמביא על האדם אסונות. אלא, שלאדם יש יצר הרע שלא פעם 'מתלבש' אפילו במצוות, ולו רק כדי לגרום לו לאחוז במידת המחלוקת, הן בביתו – מריבות עם בני ביתו, דבר שאין בו שום תועלת, אלא אדרבה, הוא רק מזיק. והן מחוץ לביתו – במקום הלימודים, עבודה, או סתם כך ברחוב. יצר המחלוקת גורם לאדם לכעוס, ובשעת הניסיון הוא בטוח שהוא צריך לנקוט עמדה ולעמוד על הדברים, עד שהוא מוצא עצמו בתוך ריבים וויכוחים איומים. לכן פרשות אלו באות ללמד אותנו עד כמה נוראה מידת המחלוקת, אילו דינים קשים זה מעורר על האדם.

מקלט לנפש אז איך בורחים ממידת המחלוקת והניצחון? מה עושים? תחילה, יש להקדיש זמן ולהתבונן מהם המניעים לאחיזה במידות אלו? שהרי, ברור שאותו אדם מרגיש שהוא צודק, אלא הרגשה זו לא משקפת כלום. כי כל אדם קרוב אל עצמו, לכן יש להתבונן לעומק, עם אמת נוקבת, ולבחון את עצמו היטב ואת מה שמניע אותו להיכנס למחלוקת. דוגמא לכך הוא קרח עצמו, הוא היה בטוח שהוא צודק במאת האחוזים, ומן הסתם גם היה מקדיש שעות רבות להתבודדות. וגם ידוע שהוא היה תלמיד חכם עצום וקדוש, אך כפי הנראה, ההתבודדות שלו לא הייתה נכונה, הוא לא ביקש את מה שביקש דוד המלך: "הדריכני באמיתך" – השם, תראה לי את האמת שלך, אם אני טועה – העמד אותי על טעותי, שלא אעשה שום עוולה חלילה. אך כנראה שקרח ביקש מהשם שיראה לכולם שהוא צודק, ויוציא את ה'אמת' שלו לאור, שהיא כולה הייתה כמובן שקר אחד גדול. מדברים אלה אנו מוציאים כלל נוסף: שכל הזמן תהיה לנגד עינינו הידיעה שאיננו יכולים להיות בטוחים שמה שאנו חושבים על הזולת זאת האמת. כי מהיכן אני יודע מהי האמת באמת? האם מישהו מאיתנו הוא בורא עולם שיודע מחשבות בני אדם? בוחן כליות ולב? האם מישהו מאיתנו נקי לגמרי מפניות אישיות וממידת הניצחון? ובכלל, מי מינה אותי לשופט ולמוציא לפועל? האם שכחנו שיש מי שמנהיג את העולם? וגם אם יאמר אדם שהוא אכן צודק, המחלוקת אינה מוצדקת. היא לא דרך לפתור דברים. שנואה המחלוקת, וגדול השלום. רק על ידי שלום אפשר להוציא את האמת לאור, כפי שכותב רבי נחמן מברסלב: (ליקוטי מוהר"ן, כז): "כי למשוך את כל העולם לעבודתו, לעבדו שכם אחד, וכולם ישליכו אלילי כספם וזהבם, ויתפללו אל השם יתברך לבד – זה הדבר נעשה בכל דור ודור לפי השלום שבדור. כי על ידי השלום שיש בין בני אדם, והם חוקרים ומסבירים זה לזה האמת, על ידי זה משליך כל איש את שקר אלילי כספו ומקבל את עצמו להאמת". כל שכן, כמו במקרים רבים שאנו רואים, גם אדם שבטוח שהצדק אתו, לא תמיד המניעים שלו צודקים. עליו לבדוק את עצמו – שמא הוא מתעקש לאחוז במחלוקת בגלל אינטרסים אישיים שלו? בגלל כבוד או קנאה? ברוב המקרים ימצא גם שמידת הניצחון מעורבת בזה באחוזים גבוהים מאוד. לכן צריך לבדוק היטב ולעומק מהו השורש של המריבה אליה נכנס, או עוד לפני שנכנס אליה.

להלן שלוש נקודות שיש לתת עליהן את הדעת, דבר שיסייע לאדם להימנע ממחלוקת: נקודה ראשונה: אינטרסים אישיים – אם המחלוקת נובעת בגלל אינטרסים אישיים, כפי שהזכרתי בפסקה הקודמת, או מתוך קנאה, תחרות, כבוד וכו', הדבר הטוב ביותר שיעשה אדם עם עצמו הוא להודות בזה, לא להרגיש 'חסיד' במחלוקת שלו. אלא יודה באמת: אני כועס בגלל התאוות שלי. אני רוצה להשיג דבר מסוים ומפריעים לי...

נקודה שנייה: מידת הניצחון – אם מידת הניצחון 'התלבשה' באדם, עד כדי כך שהאינטרסים האישיים שלו כבר לא מעניינים אותו והוא מוכן 'למסור את נפשו' רק כדי לנצח, גם כשהוא יודע שההפסד בוא יבוא, אז המצב בו הוא נמצא הוא בדיוק כמו של עדת קרח – הם ידעו שרובם ימותו, ובכל זאת, המשיכו 'בקנאות' לאחוז במחלוקתם על משה ואהרן.

נקודה שלישית: שום דבר טוב לא יוצא ממחלוקת – גם אם אדם בחן את עצמו היטב והבין שאין לו אינטרסים אישיים, גם מידת הניצחון לא מעורבת כאן, עליו לדעת שלעולם לא יוצא משהו טוב מהמחלוקת. עצם הידיעה כבר תרגיע את האדם ותעזור לו להתרחק ממנה. כי אם אני רוצה לעשות טוב, זה יהיה רק בדרכי שלום. או - שלא תעשה כלום והנח לבורא העולם לנהל את עולמו מבלי שתקלקל את הבריאה במריבות ומחלוקות. כי זה דבר חשוב שצריך לדעת - יצר הרע של לשון הרע, הסתכלות רעה על השני, ובפרט להיות מעורבים במחלוקת ומריבות – זה דבר שנובע מכפירתו של האדם. הוא לא חי את המציאות היחידה של השגחת הבורא על עולמו ועל כל פרט בבריאה. נדמה לו, לאדם כזה, שהוא צריך לסדר את כל העניינים, לכן הוא מרשה לעצמו לחלוק ולריב. אולם ההיפך הוא הנכון. עליו להתעורר ולהבין שיש מנהיג לעולם, בורא עולם יתברך שמו. הוא נתן לאדם מקום לעשות דברים, לשאת ולתת עם בני אדם סביבו, להשתדל לתקן – אך רק בדרכי שלום, לא בשום דרך אחרת, ובפרט לא בדרך השנואה עליו ביותר – המחלוקת והמדון.

אל תנסה להיות 'צדיק' ואל תנסה לנהל לבורא עולם את העולם שברא, אלא עשה מה שבידך לעשות בדרכי שלום ונועם בלבד. וכדאי ועדיף, לאחוז בפלך השתיקה במצבים כאלה. להתפלל על כל דבר, לבקש מבורא עולם שינקה אותנו ממידת הניצחון והמחלוקת, ויהי רצון שנזכה שמידת השלום תתפשט בעם ישראל ותיעלם מידת הניצחון והמחלוקת, וכולם יאמינו שכוונתו הזולת היא רק טובה וכולם חפצים ליראה את שמך, ובזכות זה נזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן.