תזכורת יומית

תפילת שחרית מתחילה עם תפילה מקדימה שנקראת "תפילת עולם", בה אנו מקבלים תזכורות יומיות חשובות. לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי... כאשר אדם נמצא בחברת אנשים, וכידוע ליד אנשים המסכה על הפנים במלוא הדרה, לכן הדמות שתתגלה בפניכם, מן הסתם, תהיה של צדיק/למדן/חכם מושלם. אבל כשהוא מגיע הביתה... נו, 'בבית' זה סיפור אחר לגמרי. ברגע שהוא אומר שלום לחבריו ונכנס לביתו הוא משתנה ללא היכר. בתפילה זו, בורא עולם מזכיר לנו שההתנהגות שלנו בסתר – כלומר בבית, במקום הפרטי שלנו, צריכה להיות עם יראת שמים לפחות כמו זו שאנו 'מציגים' בחוץ, בציבור. ומדה על האמת, ודובר אמת בלבבו, וישכם ויאמר: ריבון כל העולמים, ואדוני האדונים, לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך, כי על רחמיך הרבים... אדם עם טיפת הגינות יודה במה שאמיתי, ברור וידוע – לא מגיע לי כלום! הוא יבין שיש לו להישען אך ורק על הרחמים של השם בכל תחום בחייו – בריאות, פרנסה, שלום בית.. על הכל! וכידוע, אמת וענווה הן שתי מידות שהולכות יחד, וברגע שאדם משליך מעליו את הגאווה והאגו שלו הוא מבין ש: מה אנו, מה חיינו, מה חסדנו, מה צדקותינו, מה ישועתנו, מה גבורתנו...הלא כל הגיבורים כאין לפניך... כל הגיבורים המוכרים – מקומיים, הוליוודיים, ואפילו הגיבורים מהקומיקס שרבים מכורים לו, כולם, בלי יוצא מן הכלל, כאין לפניך, שום דבר. ואם בחייהם אינם נחשבים לגיבורים, מה במותם?... ואנשי השם כלא היו... אנשי השם, המפורסמים למיניהם.

כל כך הרבה מפורסמים יש בעולם, נכון? כולם הם כמו נתז בדלי, כל זמן שהם בחיים הם עושים הרבה גלים, אבל ברגע שהם כבר לא כאן, הם נשכחים מהתודעה כלא היו. וחכמים כבלי מדע, ונבונים כבלי השכל, כי רוב מעשיהם תוהו, וימי חייהם הבל לפניך... כל זמן שאדם לא מחפש את התכלית שלשמה נברא ופועל בה, הכל נחשב כריק. ריקנות של ממש. הכל חסר חשיבות. גיבור הוא כלום, מפורסם כאילו לא היה קיים בכלל, וכל החכמים והנבונים כבלי שכל נחשבים. אבל ברגע שאדם עוסק בתפקיד שייעדו לו משמים, בתכלית שלו, הכל מקבל חשיבות. במו עינינו אנו רואים איך אותם צדיקים, תלמידי חכמים שכבר אינם בעולם, כמה סיפורים אנשים מספרים עליהם, כמה אמרות ותובנות מעלים מכתביהם. הם לעולם לא נשכחים. הם עדיין כאן, איתנו. והגמרא עוד מוסיפה ואומרת לנו, כי ברגע שאנו אומרים דברים בשמם שפתיהם דובבות בקבר! אולם אדם שאת כל ימיו מעביר בהבל מבלי לעסוק בתכלית שלו, עליו נאמר: ומותר האדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל... אין שום הבדל בין אדם לבהמה. למעשה, מצבה של החיה/בהמה הוא הרבה יותר טוב, כי חיה ללא דאגות. האם פעם ראיתם אריה רתך או סוס נוהג על אוטובוס? האם ראיתם מאבטח באולם חתונות בדמות נמר, או ג'ירפה שדואגת מתשלום החשבונות החודשיים? אדם שלא עסוק במשימה האמיתית של חייו, אלא במותרות והנוחות הגשמית, יהיה הרבה יותר שמח לו היה בהמה חסרת דאגות... כי מותר האדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל... אדם שחי בשביל תענוגות ומותרות חסרי חשיבות של העולם הגשמי הזה, מבזבז מאמצים פיזיים ורגשיים בניסיון להשיג עוד ועוד דברים גשמיים, עוד תאוות, עוד תענוגות, שאין לכל אלה שום קשר לתכלית שלו. אבל חיה, לפחות, עושה את מה שהיא צריכה לעשות.

בכל אופן, אדם שחי כדי למלא את משימת חייו בעולם הזה, שחי בשביל הנשמה שלו, נמצא במקום אחר לגמרי, כמו שנאמר בהמשך התפילה: לבד הנשמה הטהורה, שהיא עתידה ליתן דין וחשבון לפני כסא כבודך! הנשמה הטהורה, היא תיתן את הדין והחשבון על כל מחשבה, דיבור ומעשה. היא נצחית ואין לה שום קשר לאפסיות של העולם הזה. אחרי שאנו מצהירים ואומרים שהעולם זה הוא כלום, אנו שוב מודים לבורא עולם על החיים שהעניק לנו בעולמו: אבל אנחנו עמך בני בריתך, בני אברהם אוהבך, שנשבעת לו בהר המוריה, זרע יצחק יחידו, שנעקד על גבי המזבח, עדת יעקב בנך בכורך, שמאהבתך שאהבת אותו, ומשמחתך ששמחת בו, קראת את שמו ישראל וישורון... מכיוון שלחיים שלנו בעולם הזה יש מטרה, הם מתנה עצומה ויקרת ערך עליה אנו חייבים להודות לבורא עולם. מה שמוביל אותנו לחלק הבא של התפילה:

לפיכך אנחנו חייבים להודות לך, ולשבחך ולפארך ולברך ולקדש וליתן שבח והודיה לשמך...אנחנו חייבים להודות. לא כתוב בתפילה 'זה יכול להיות רעיון טוב להודות לך', או 'כדאי ושווה להודות לך', לא. זו לא המלצה. זאת מחויבות! כי, אנחנו חייבים להודות לך, ולשבחך ולפארך ולברך ולקדש וליתן שבח והודיה לשמך. אשרינו, מה טוב חלקנו, ומה נעים גורלנו, ומה יפה ירושתנו, אשרינו, כשאנו משכימים ומעריבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ומייחדים שמך בכל יום תמיד, ואומרים פעמיים באהבה: שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד!