מעשה במלך שאהב תרנגולים

היה היה מלך גדול וחכם שאהב תרנגולים. הוא כה התרשם מעוצמתם רבת ההוד, מצבעיהם הזוהרים ומתנועותיהם החינניות עד ששכר מאות אמנים כדי שיציירו לו ציורי ענק של תרנגולים שאותם יוכל לתלות על קירות חדר מלכותו. אולם לדאבון לבו, אף אחד מהציורים לא מצא חן בעיניו. הוא הזמין אמנים טובים אף יותר, ולאחר מכן אף דגולים מהם, אולם לא היה ציור שהשביע את רצונו.

על כן שלח המלך הזמנות לשלושה מהאמנים הגדולים בעולם, מלוות במתנות יקרות ובהבטחות של תהילה ושל ממון רב. כל אחד מהם יקבל חמישים אלף מטילי זהב ובית יפהפה עם משרתים וכיסוי כל הוצאותיהם למשך שנה אחת, ובסוף התקופה הזאת ישלם המלך מיליון מטילי זהב בעבור כל תמונה שתמצא חן בעיניו. השנה חלפה ביעף ושמען של שלוש התמונות התפשט בכל רחבי הממלכה. הגיע יום הסרת הלוט מעל התמונות. האצטדיון הענקי שנבנה בפקודת המלך במיוחד לכבוד האירוע היה מלא וגדוש באלפי בני אדם וההמולה הייתה רבה. על הבמה ניצבו שלושת הציורים הענקיים, שכל אחד מכוסה בווילון מקושט.

הקהל השתתק, והאמן הראשון התקרב לציורו, היסס לרגע, אחז בחוט שפתח את הווילון ופנה אל המלך. המלך הנהן בראשו, והאמן, בלי להסתובב כלל, משך בחוט במחוות ניצחון. רחש של התפעלות חלף בקהל. זו הייתה יצירת מופת. המלך קם מכס מלכותו, צעד לעבר הציור, בחן אותו מקרוב ומרחוק והכריז, "זוהי באמת יצירה גאונית, אבל.... זה לא בדיוק מה שאני רוצה". מלמול של השתאות חלף בקהל, והמלך חזר למושבו וסימן לאמן השני לגשת. ההתרחשות הקודמת חזרה על עצמה: שתיקה, מתח, משיכה בחוט במחוות ניצחון. הפעם, כשהוסר הווילון מעל הציור נשמעו מן הקהל קריאות "בראבו!". אולם המלך, אף שהודה כי התמונה מקסימה ביותר, עדיין לא שבע רצון.

לבסוף הגיע האמן השלישי ועמד ליד התמונה. שוב הנהן המלך בראשו. אך האמן, בטרם משך בחוט, ביקש מן המלך: "הוד מעלתך, אני מבקש בהכנעה כי לא תשפוט את יצירתי עד שיחלפו 15 דקות מן הרגע שיוסר מעליה הלוט". זו הייתה בקשה מוזרה, אולם המלך הנהן בהסכמה. האמן משך בחוט, והקהל עצר נשימתו בהפתעה: לעיני כול התגלה גיליון ריק! "מה פירושו של הדבר!?" צעק המלך – אך משנזכר בהבטחתו, השתתק. ובינתיים, האמן לא שם לבו כלל לקריאתו של המלך. הוא התרכז בגליון הריק שלפניו כשפלטת הצבעים בידו האחת ומכחול בידו השנייה. לפתע החל לצייר. הצבעים זרמו מכל ישותו, הקווים התפתלו והשתנו כמו אש, כמו נהר גועש, כמו שדה חיטה, כמו עיניו של ילד, של מלך.

ואז, כעבור עשר דקות, שלמה מלאכת הציור והאמן סב על עומדו והביט במלך. הכול היו כה שקטים עד כי הרוח לבדה נשמעה. הכול היו קפואים כאילו הופנטו. ואז שבר מישהו את הקסם והחל למחוא כפיים, ואחריו עוד אחד ועוד אחד, עד שהקהל כולו רעם במחיאות כפיים, ברקיעות רגליים, בשריקות ובצעקות "בראבו, בראבו!" המלך קם ממושבו בזרועות פתוחות, צעד לעבר האמן וחיבקו כשדמעות בעיניו. "זה מה שחיפשתי!" שני האמנים האחרים הרימו את זרועותיו בניצחון ובכו מרוב התרגשות. זהו המשל. ואתם, קוראים יקרים, האם הצלחתם להבין את הנמשל?