קמצא ובר קמצא

שנים ספורות לפני חורבן בית-המקדש, ערך עשיר אחד מסיבה מפוארת לכל אוהביו. בין היתר, הוא הזמין ידיד קרוב בשם "קמצא". טעות מביכה של המשרת, שנשלח להזמין את כל המוזמנים באופן אישי, גרמה לכך שאדם בשם בר-קמצא, אותו שנא העשיר בכל לבו, קיבל הזמנה אישית לבוא ולהשתתף במסיבה.

בר-קמצא האמין כי העשיר מחפש הזדמנות להתפייס עמו. הוא קפץ על המציאה והגיע אל המשתה ביום המיועד. העשיר ההמום הביט בו כלא מאמין. "אתה שונא שלי. לשם מה הגעת להפר את השמחה? צא והסתלק מכאן". בר-קמצא נבוך מפרץ השנאה של העשיר, חיפש דרך להשקיט את זעמו: "הינך צודק; אך אם כבר באתי לכאן, אל תגרש אותי. אשלם לך במיטב כספי עבור האוכל שאוכל והמשקה שאשתה". העשיר לא ויתר: "לא. צא מכאן בזה הרגע". בר קמצא: "אשלם לך חצי מהוצאות הסעודה כולה... רק אל תגרום לי בושות". העשיר: "אין על מה לדבר". בר קמצא (בתחנונים): "אשלם לך עבור כל הסעודה"! העשיר (בזעם מתפרץ) אחז את בר-קמצא בידו, וגירש אותו בבוז.

בר-קמצא יצא פגוע עד עמקי נשמתו. פגעה בו במיוחד העובדה כי במשתה ישבו כמה וכמה חכמים, ואיש לא מצא לנכון להגן על כבודו. אלך ואתנקם בהם, חשב לעצמו. אמר ועשה: הוא יצא אל הקיסר ברומא, שם הלשין כי היהודים מרדו במלך. "אם אינך מאמין לי" הטעים בר-קמצא, "הבה ונערוך ניסוי: שלח עמי בהמה, כדי שיקריבו אותה בבית-המקדש. אם הם יסרבו להקריב את הקורבן, תדע שהם מרדו בך". המלך הסכים לערוך את הניסוי הפשוט, ובר-קמצא הערמומי מיהר להטיל מום בבהמה. היה זה מום קל; אך על-פי חוקי ההלכה, לא ניתן להקריב בהמה בעלת-מום על-גבי המזבח. החכמים שנתקלו בבהמה רצו לרצות את המלך. "הבה ונקריב את הבהמה" אמרו זה לזה. היה שם חכם אחד בשם רבי זכריה בן אבקילס. "אם תעשו זאת, יחשבו כולם כי מותר להקריב בהמה בעלת-מום על המזבח". "אם-כן, נהרוג את בר-קמצא כדי שלא יוכל לשוב ולהלשין למלך".

אך שוב מנע אותם רבי זכריה. "אם תעשו זאת, יאמרו שמי שהטיל מום בקורבן יהרג".

חזר בר-קמצא וסיפר למלך על התוצאות, והשאר היסטוריה... נחרב בית המקדש.

אמר רבי יוחנן:"ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".